(ג) רשאי בית המשפט לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ג) בית המשפט הדוחה ביצועו של עונש לפי סעיף זה רשאי להתנות את הדחיה במתן ערובה ובתנאים אחרים שימצא לנכון; על ערובה הניתנת לפי הוראה זו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 38 עד 40 ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965.
(ד) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור". 87. "דחיית מועדים
כמפורט לעיל, כל אחד מהצדדים בפנינו הסתמך בטיעוניו על הוראה אחרת מבין שלוש ההוראות האמורות, וראה בה את המסגרת החקוקה הרלוונטית לעניין קביעת מועד ביצוע עונש המאסר. פרשנותה של המדינה לסעיף 43 לחוק העונשין, שלפיה, ככלל, ובהיעדר קביעה אחרת על-ידי בית-המשפט, מתחיל ריצוי המאסר עם מתן גזר-הדין, עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף האמור. כך למשל נאמר מפי מ"מ הנשיא שמגר, לעניין פרשנותו של סעיף 43 לחוק העונשין, אגב הדיון בסוגיה שונה מזו שבפנינו (באותו עניין נדונו יסודות עבירת הבריחה ממשמורת חוקית):
"...תחילתו של המעמד של 'נתון במשמורת' היא תולדה מהשתלבותן יחד של שתי משמעויות, הדבקות בגזר-דין המוקרא לנידון: האחת, והיא המשפטית, נובעת מהוראותיו של סעיף 43 לחוק העונשין, אשר לפיו: 'מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת...'.
משמע, המאסר מתחיל מירוצו מעת קריאת גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט אחרת... לפי פשוטם של דברים ולפי כוונתו הברורה של המחוקק, הכלל הגדול הוא, שהמאסר מתחיל עם הודעת ההחלטה של הרשות השיפוטית" (ע"פ 608/81 סוויסה נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 492-493; ההדגשה שלי – ד' ב').
דברים דומים נאמרו מפי הנשיא שמגר בד"נ 16/85 הררי נ' מדינת ישראל [3], אגב הדיון בשאלה מאימתי נמנית תקופת מאסר על-תנאי שהוארכה על-ידי בית-המשפט:
"הכלל המנחה העולה מדיני העונשין הוא, כי תחילתו ותחולתו של עונש הן מיום גזר הדין, והוא, אם בית המשפט לא הורה אחרת. כך מורה סעיף 43 לחוק העונשין, כי מי שנידון למאסר, תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. בית המשפט רשאי לצוות על מאסר נדחה (סעיף 44 או סעיף 87 לחוק האמור)" (שם, בעמ' 454; ההדגשה שלי – ד' ב').
7. מהאמור לעיל עולה אפוא, כי מועד ביצועו של עונש מאסר שהטיל בית-המשפט הוא ככלל מיד עם מתן גזר-הדין, אם לא קבע בית-המשפט אחרת.
לצד הכלל האמור, קבע המחוקק כי בית-המשפט רשאי לדחות את מועד תחילת ביצוע עונש המאסר למועד אחר מיום גזר-הדין. לעניין זה רלוונטיות כל שלוש הוראות החוק שצוטטו לעיל. שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט לדחות את מועד ביצוע העונש כבר נלמד מלשון סעיף 43 עצמו ("...אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת"). קביעה נפרדת לעניין זה מצויה בסעיף 44 לחוק העונשין, שכותרתו "מאסר נדחה". נדמה כי על-פי הפרשנות המקובלת לסעיף 43 לחוק, קיימת חפיפה מסוימת בין הוראת סעיף 43 סיפה להוראת סעיף 44 (ואכן זו הייתה השקפתו של הנשיא שמגר בע"פ 757/85 מדינת ישראל נ' הרנוי [4], בעמ' 295: "במידה מסוימת אין בסעיף 44 האמור אלא אמירה מפורשת יותר של מה שהיה משתמע בלאו הכי מן הקביעה הכלולה בסעיף 43..."). אשר לסעיף 87 לחוק העונשין, תחולתו נבדלת מזו של סעיפים 43 ו-44 לפחות בשני עניינים עיקריים: ראשית, סעיף 87 עניינו דחיית מועד ביצועו של "עונש", לאו דווקא עונש מאסר. שנית, סעיף 87 מאפשר לבית-המשפט להורות על דחיית ביצוע עונש שגזר, גם במועד מאוחר למועד מתן גזר-הדין (לרקע לחקיקת הסעיף ראו ע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' ג'עפרי [5]).
על הוראות החוק הנזכרות לעיל יש להוסיף הוראת חוק נוספת הרלוונטית אף היא לסוגיה של עיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, היא ההוראה הקבועה בסעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים). וכך קובע סעיף 44 הנ"ל:
(א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה.