ערעור פלילי 99 / 111א
ארנולד שוורץ
נגד
מדינת ישראל
בבית-המשפט העליון
[7.6.2000]
לפני הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים ת' אור, א' מצא,
מ' חשין, י' קדמי, ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר, ד' ביניש
בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ש' גדות, נ' ישעיה) מיום 23.12.1998 בתפ"ח 3127/97. הבקשה נתקבלה.
ישעיהו דן רונן – בשם המבקש;
נאוה בן-אור, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה;
עודד שחם, סגן בכיר לפרקליטת המדינה – בשם המשיבה;
קנת מן, הסניגור הציבורי הארצי;
דורי פינטו, סגן הסניגור הציבורי הארצי;
דניאל אוחנה, סניגור ציבורי, מחוז ירושלים;
רחל יצחקי, סניגורית ציבורית ארצית – בשם הסניגוריה הציבורית.
החלטה
השופטת ד' ביניש
על-פי אילו אמות-מידה תידון בקשה לעכב ביצוע עונש מאסר של אדם שהורשע, וערעורו תלוי ועומד? זו השאלה שהונחה לפתחנו בבקשה זו.
העובדות העומדות ברקע הדיון העקרוני שבפנינו הן כדלקמן:
1. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובביצוע מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(א) לחוק העונשין. בגין הרשעתו נידון המבקש לארבע שנות מאסר, מהן שלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי. כן חייב בית-המשפט את המבקש לפצות את המתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. במועד השמעת גזר-הדין נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת בא-כוחו של המבקש, ודחה את מועד תחילת ריצוי עונש המאסר בחודש ימים.
2. המבקש ערער על פסק-הדין לבית-משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש בא-כוחו את הבקשה שבפנינו לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת עליו. ביום 21.1.1999 קבע השופט זמיר, לאחר שמיעת טענות הצדדים, כי ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש יעוכב עד להחלטה אחרת בבקשה. השופט זמיר ציין בהחלטתו כי על-פי המדיניות המקובלת של בית-משפט זה באשר לבקשות לעיכוב ביצוע, "...ספק רב אם ראוי, במקרה זה, לעכב את תחילת המאסר" (שם). עם זאת קבע השופט, כי ראוי שהבקשה שבפניו תועבר לנשיא בית-המשפט, כדי שיחליט אם יש מקום להעבירה להכרעה בפני הרכב. את החלטתו נימק השופט זמיר במילים אלה:
"...לאחרונה נתעוררו מחשבות לגבי המדיניות המקובלת על בית משפט זה לגבי בקשות לדחיית הביצוע של עונש מאסר עד להכרעה בערעור, ודעות שונות של שופטים באו לידי ביטוי בפסיקה. ראו, לדוגמה, בג"ץ 3501/98 דקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7068/98 חכמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
הספק לגבי המדיניות המקובלת על בית המשפט בעניין זה נזון בחלקו מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחלקו מן הפרקטיקה המקובלת במדינות מסויימות.
נראה לי כי אין זה ראוי שנמשיך במצב הקיים, בו כל שופט הדן בבקשות לעיכוב הביצוע של עונש מאסר יכריע בהן לפי תפיסת עולמו, והגיעה העת שבית משפט זה יגבש מדיניות שתוכל להנחות כל שופט הדן בבקשות כאלה".
בעקבות החלטה זו הורה נשיא בית-המשפט על דיון בבקשה בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים.
3. בטרם נפנה לבחינת גופה של השאלה המתעוררת בפנינו, עלינו לתת דעתנו לשאלה מקדמית שהתעוררה במהלך הדיון בתיק, היא שאלת מעמדה של הסניגוריה הציבורית במסגרת ההליך בבית-משפט זה. לאחר קביעת הבקשה לדיון בפני הרכב מורחב הגישה הסניגוריה הציבורית לבית-המשפט בקשה שכותרתה "בקשה להגשת טיעון בכתב במעמד של ידיד בית המשפט". בא-כוחו של המבקש הסכים לבקשה ואילו המדינה התנגדה. ביום 19.5.1999, לאחר שמיעת טענות הצדדים בעניין, קבענו כי אנו מקבלים את הבקשה במובן זה שתתאפשר לסניגוריה הציבורית הגשת טיעון מטעמה. הוספנו וקבענו כי "ההחלטה אם לקבל הטיעון עצמו – כמו גם ההחלטה בשאלת מעמדה של הסניגוריה הציבורית בתיק זה – תידון על ידי ההרכב עצמו בפסק הדין".
שאלת ההכרה במוסד "ידיד בית-המשפט" במשפטנו בכלל, ומעמדה של הסניגוריה הציבורית כ"ידיד בית-המשפט" בפרט, נידונו בהחלטתו של הנשיא ברק במ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל [1]. בהחלטתו בעניין זה הבחין הנשיא בין שאלת הסמכות של בית-המשפט להורות על צירופם של גוף או של אדם להליך שבפניו במעמד של "ידיד בית-המשפט", לבין שאלת שיקול-הדעת שעל בית-המשפט להפעיל בבואו להכריע בבקשת צירופם של גוף או של אדם. כאמור, לפי אותה החלטה, הסמכות לצירוף קיימת באופן עקרוני, ועל בית-המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה – לפי נסיבותיו – אם ראוי להפעילה בהתחשב במכלול השיקולים הנוגעים לעניין. שיקולים אלה עניינם בעיקר מידת התרומה הפוטנציאלית הגלומה בצירוף המבוקש אל מול החשש שצירוף כאמור יפגע ביעילות הדיון, בצדדים ובזכויותיהם:
"יש לעמוד על המשמר בעניין זה ולוודא, שאכן יש בצירוף צד נוסף להליך כדי לתרום הן לדיון עצמו והן לאינטרס הציבורי. יש לבחון בכל מקרה
ומקרה, אם אין בצירוף האמור משום פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו ובזכויות היסוד שלהם.
...
אכן, בטרם תינתן לגוף או לאדם הזכות להביע עמדתו בהליך שבו אין הוא צד מקורי, יש לבחון את תרומתה הפוטנציאלית של העמדה המוצעת. יש לבחון את מהות הגוף המבקש להצטרף. יש לבדוק את מומחיותו, את נסיונו ואת הייצוג שהוא מעניק לאינטרס שבשמו מבקש הוא להצטרף להליך. יש לברר את סוג ההליך ואת הפרוצדורה הנוהגת שבו. יש לעמוד על הצדדים להליך עצמו ועל השלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות. יש להיות ערים למהותה של הסוגיה העומדת להכרעה. כל אלה אינם קריטריונים ממצים. אין בהם כדי להכריע מראש אימתי יהא מן הדין לצרף צד להליך כ'ידיד בית-המשפט', ומתי לאו. בה בעת, יש לשקול קריטריונים אלה, בין היתר, טרם יוחלט על צירוף כאמור" (שם, בעמ' 555).
הסוגיה המתעוררת בעניין שבפנינו הינה שאלה בעלת חשיבות כללית בתחום ההליך הפלילי; היא מתעוררת ונדונה על דרך השיגרה בפני בתי-המשפט, ומטבע הדברים היא נוגעת לציבור רחב של נאשמים. דיוננו בסוגיה איננו מתמקד בעיקרו בעובדות הקונקרטיות של המקרה, אלא בשאלה עקרונית המתעוררת בין היתר על רקע חוסר האחידות הנוהגת בהלכה. בדיון מסוג זה יש לסניגוריה הציבורית, שתפקידה על-פי חוק הוא ייצוג נאשמים בהליכים פליליים, עניין ברור. בהתחשב במומחיותה ובניסיונה של הסניגוריה הציבורית בייצוג נאשמים, צירופה להליך מהסוג שבפנינו עשוי לתרום להעמקת הדיון ולהבהרתו. מנגד, צירוף הסניגוריה הציבורית בשלב שבו הוגשה בקשת הצירוף, אין בו כדי להכביד באופן ממשי על ניהול ההליך, שאינו אלא הליך ביניים במסגרת תיק הערעור התלוי ועומד. בהתחשב בשיקולים אלה, סברנו כי יש לאפשר את צירופה של הסניגוריה הציבורית להליך שבפנינו במעמד של "ידיד בית-המשפט".
טענות הצדדים
4. בטיעונים מפורטים ומקיפים פרסו הצדדים בפנינו יריעה רחבה, ותמכו – כל צד את טענותיו – באסמכתאות לרוב. תמצית טענתו של המבקש, שאליה מצטרפת הסניגוריה הציבורית, הינה כי הגישה המקובלת בפסיקתנו לעניין עיכוב ביצוע מאסרו של נידון שערעורו תלוי ועומד (נעמוד עליה בהרחבה להלן) אינה ראויה והיא טעונה
עיון מחדש ושינוי. לטענת המבקש, אין בחוק כל הוראה בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר, אלא המחוקק הותיר את קביעת מועד תחילת ביצוע המאסר לשיקול-דעתו של בית-המשפט. טענה זו נסמכת על סעיף 44 לחוק העונשין, הקובע כי בית-משפט שהטיל עונש מאסר "רשאי הוא לצוות שהעונש יתחיל מן התאריך שקבע". לעניין שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט לקבוע את מועד תחילת ריצוי המאסר טוען בא-כוח המבקש, כי על בית-המשפט לאמץ מדיניות "מרחיבה" בנוגע לבקשות שעניינן עיכוב ביצוע המאסר בתקופה שבה תלוי ועומד ערעורו של הנידון על פסק-הדין באופן שלמעט במקרים חריגים – הנופלים בגדר עילות המעצר בשלב ניהול המשפט – יעוכב ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. את טענתו סומך בא-כוח המבקש בעיקר על מעמדה של זכות הערעור, בין כזכות יסוד חוקתית ובין כזכות בעלת חשיבות מרכזית מוכרת בשיטתנו, ועל ההנחה כי ביצוע מיידי של עונש המאסר עלול, ככלל, לפגוע במימוש אפקטיבי של זכות הערעור.
הסניגוריה הציבורית טוענת כי הדין הנוהג כיום בישראל בסוגיית עיכוב ביצוע עונש מאסר במהלך תקופת הערעור איננו חד-משמעי; לצד גישות שיפוטיות המדגישות את הביצוע המיידי של העונש ככלל הרחב ואת דחיית ביצועו כחריג בלבד, מצויות בפסיקת בית-משפט זה – בעיקר בשנים האחרונות – גם גישות אחרות הנוטות להרחיב את גדר המקרים שבהם יעוכב ביצוע מאסר כאשר ערעורו של הנידון תלוי ועומד. כן טוענת הסניגוריה, כי גם כאשר הרטוריקה השיפוטית הינה לכאורה מחמירה ביחס לאפשרות לעכב ביצוע מאסר, היישום של הכללים, הלכה למעשה, נוטה להקל עם המבקשים לעכב את ביצוע המאסר עד לבירור ערעורם. לטענת הסניגוריה הציבורית, נוכח אי-הבהירות באשר להלכה החלה בעניין עיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, מן הראוי לבחון את הסוגיה בחינה מחודשת. במסגרת בחינה זאת, טוענת הסניגוריה הציבורית, יש לתת משקל מרכזי לחשש מפגיעה בלתי הפיכה בחירות האדם, אם לאחר מאסרו של הנידון יתברר בדיעבד – עם תום בירור ערעורו – שהמאסר כולו או חלקו היה בלתי מוצדק. כן טוענת הסניגוריה הציבורית כי זכות הערעור, כחלק מהזכות להליך הוגן, נגזרת מהזכות לכבוד ולחירות, וככזו הינה זכות חוקתית המוגנת בהוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לגישת הסניגוריה הציבורית, במסגרת עריכת האיזון הראוי בין זכויות היסוד של הנידון לבין האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר-הדין, על בית-המשפט, ככלל, להיעתר לבקשות לעיכוב ביצוע עונשי מאסר עד להכרעה בערעור, למעט מקרים חריגים שבהם קיים חשש סביר להימלטות הנידון מהדין, או שסכנה נשקפת מהנידון לביטחון הציבור, או שצפויה פגיעה חמורה במיוחד באמון הציבור במערכת האכיפה.
המדינה מבקשת לדחות את טענותיהם של המבקש ושל הסניגוריה הציבורית. נקודת המוצא של טיעון המדינה בפנינו הינה, כי הוראת המחוקק היא כי עונש מאסר יש לבצע מיד עם מתן גזר-הדין. זאת למדה המדינה מהוראת סעיף 43 לחוק העונשין, שלפיו מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר-הדין, אם לא הורה בית-המשפט אחרת. לצד הכלל האמור של ביצוע מיידי, העניק המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת לדחות את ביצוע העונש למועד אחר, כאמור בסעיף 87(א) לחוק העונשין. לטענת המדינה, ההלכה המקובלת של בית-משפט זה בסוגיית עיכוב הביצוע הינה ברורה ויציבה, מאזנת כראוי בין האינטרסים השונים המעורבים בסוגיה, ואין מקום לשנות ממנה. לגישת המדינה, לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אין כל השפעה בסוגיה שבפנינו; המדובר בחקיקה קיימת, אשר איננה נתונה לביקורת חוקתית אלא להשפעה פרשנית בלבד. אף לעניין אחרון זה אין בחוק היסוד כדי לשנות מההלכה המקובלת של בית-משפט זה, שלפיה יעוכב ביצוע המאסר רק בהתקיים נסיבות מיוחדות; תמצית הטיעון היא כי לאחר הרשעתו של אדם בפלילים וגזירת דינו למאסר, אין הוא נהנה מחזקת החפות ואין עומדת לו עוד הזכות לחירות ממאסר. חירותו נשללה ממנו בפסק-דין של בית-משפט מוסמך אשר גזר את דינו, ושאלת עיכוב הביצוע של המאסר איננה מערבת עוד כל פגיעה בחירות האישית המוגנת על-ידי חוק היסוד. לביסוס גישתה זו מפנה המדינה לגישתם של המשפט האמריקני ושל המשפט הקנדי בסוגיה הנדונה. לחלופין, טוענת המדינה, כי גם אם עומדת לנידון זכות לחירות העלולה להיפגע אגב הדיון בשאלת עיכוב הביצוע של עונשו, הרי שההלכה, שיצאה מלפני בית-משפט זה לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור, מקיימת את האיזונים החוקתיים הנדרשים על-פי חוק היסוד.
המסגרת הנורמטיבית
5. הדין הנוהג בשאלת עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור התגבש בפסיקתו של בית-משפט זה מאז ימיו הראשונים. ההתחקות אחר התפתחות הפסיקה מלמדת כי מלכתחילה התפתחה ההלכה על רקע הנהוג במשפט המקובל האנגלי והיא הונהגה בשיטתנו עוד בטרם הוחקו הוראות החוק הרלוונטיות החלות על ענייננו, חלקן במישרין וחלקן בעקיפין. לימים ביססה הפסיקה את ההלכה הנוהגת על פרשנותן של ההוראות החקוקות. כך נקבע כי הכלל הוא שעונש מאסר יש לבצע באופן מיידי ואין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא ב"נסיבות יוצאות מגדר הרגיל" או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. הכלל מעוגן בעיקרון הבסיסי של שיטתנו, שלפיו המשפט מתברר בערכאה הדיונית, שבה נשמעות ראיות בעל-פה, ושבה נקבעים המימצאים על יסוד התרשמות מהעדים. רמת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי היא גבוהה – הוכחה
מעבר לספק סביר – ועם תום ההליך, משנקבע כי הוכחה האשמה מעבר לספק סביר, נשללת מן המורשע חזקת החפות. כך בשיטתנו – שלא כבשיטה הקונטיננטלית, הרואה את הדיון בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור כחטיבה אחת – הערעור אינו חלק מההליך הפלילי; הערעור הוא הליך נוסף, המוגבל בהיקפו מן ההליך הראשון, שכן בדרך-כלל אין נשמעות בו ראיות, והוא בגדר הליך ביקורת. ברקע הדברים יש לזכור, כי במדינות המשפט המקובל, שמהן שאבנו את עיקרי השיטה, קביעת האשמה על-פי העובדות מסורה בידי חבר-המושבעים המכריע בערכאה הראשונה. נראה כי מבנה משפטי זה, שלפיו יש להפריד בין הערכאה הדיונית לערכאה הערעורית, השפיע על התפתחות הכלל שלפיו עם סיום המשפט בערכאה הדיונית יש לתת ביטוי לתוצאה העונשית המתחייבת מההרשעה.
הוראות החוק הרלוונטיות
6. הוראות חוק אחדות קשורות בסוגיה שלפנינו. כיוון שענייננו בביצוע עונש אשר הושת על אדם לאחר הרשעתו בפלילים, נפנה תחילה לפרק ו' לחוק העונשין שכותרתו "דרכי ענישה". בסימן ב' לפרק ו' הנ"ל, שכותרתו – "מאסר", שתי הוראות רלוונטיות לדיוננו – בסעיף 43 ובסעיף 44. נביא הוראות אלה כלשונן:
מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר-הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת; היה הנידון משוחרר בערובה אחרי גזר הדין, לא יבואו ימי שחרורו במנין תקופת העונש". 43. "חישוב תקופת מאסר
הטיל בית המשפט עונש מאסר, רשאי הוא לצוות שהעונש יתחיל מן התאריך שקבע". 44. "מאסר נדחה
הוראה נוספת החלה על ענייננו מצויה בסימן ח' לפרק ו' הנ"ל, בסעיף 87 לחוק:
(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית המשפט לפיה, רשאי בית המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.
(ב) נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף קטן (א),