71. לא נעלמה מעיניי העובדה כי בעקבות הפרת צו בית המשפט, הושם המערער 1 במעצר מאחורי סורג ובריח לתקופה בת כ-23 ימים. אין לכחד כי מדובר בתקופת מעצר משמעותית, בייחוד לנוכח תוצאת ההליך שנוהל בגין הפרת ההוראה החוקית, אשר בגדרו הושתו לבסוף על המערער 1 עונש מאסר על תנאי, וקנס בסך של 1,200 ש"ח. ואולם, הערעור שלפנינו איננו נסוב על ההחלטה להחמיר בתנאי מעצרו של המערער 1, אלא על החלטת המשיבה להורות על העמדתו לדין פלילי בעקבות הפרת תנאי השחרור על-ידו, ובקשר לכך מצאתי, כאמור, כי החלטה זו ניתנה בדין ובסמכות.
72. מסקנתי דומה גם ביחס לטענתו החלופית של בא-כוח המערער 1 שגרס שבנסיבות אלו יש להחיל כאן את דוקטרינת ההגנה מן הצדק.
בהקשר לענייננו, יש לתת את הדעת לעובדה כי אין עסקינן בערעור על ההרשעה, או על מידת העונש, אלא אנו נדרשים פה להתערב בשיקול דעתם של הגורמים הרלבנטיים אצל המשיבה עת ששקלו אם להגיש כתב אישום אם לאו בגין הפרת ההוראה החוקית. ביחס לכך אציין את ההלכה הפסוקה והמושרשת, הנוגעת לביקורת השיפוטית המצומצמת יחסית הנעשית בכל הנוגע לשיקול דעתה של התביעה בהעמדה לדין, ולפיה רק מקרים בהם נפל חוסר סבירות קיצוני בהחלטת הרשות להעמיד לדין, או שרירות לב, או משגה היורד לשורש ההליך, הם אלה שעלולים להביא להתערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא (3) 1 (1997); בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד מט(5) 859 (1995); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485 (1990)). בהתאם לפרישתה הרחבה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ולהלכות הנ"ל, כאשר עסקינן בביקורת שיפוטית על החלטת המשיבה להעמיד אדם לדין, יש ליתן משקל ממשי לאמות המידה הנקוטות במשפט המינהלי, וגדרי ההתערבות המצומצמים לביקורת שיפוטית על התנהלות המאשימה – ישמשו נקודת מוצא, לצד שיקולים נוספים הייחודיים לעקרון ההגנה מן הצדק (עיינו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט (6) 776 (2005) (להלן: עניין בורוביץ')).
יישום האמור על עניינו הפרטני של המערער 1, מגלה כי אין לשעות לטענה כי יש להחיל לגביו את ההגנה מן הצדק.
73. בנסיבות העניין לא מתעוררת פגיעה משמעותית בעקרונות ההגינות והצדק, והדבר נלמד, בין השאר, מהמסקנה האמורה שלפיה לא נפל משגה, העולה כדי חוסר סבירות ממשי, בהחלטת המשיבה להעמיד את המערער 1 לדין. כאמור, המשיבה פעלה בתחום סמכותה כאשר מצאה לקבוע כי יש להעמיד את המערער 1 לדין בגין הפרת ההוראה החוקית. כפי שציינתי, החלטה זו, אף שאיננה הולמת במדויק את מסגרת שיקול הדעת שהותווה בהנחיות, מצויה במתחם הסבירות, וגם עברו הפלילי של המערער 1 בהקשר זה מהווה שיקול ענייני, שיש בו כדי ללמד על סבירות החלטת הרשות להעמידו לדין, ומשכך נחלשת האפשרות כי היה בהחלטה זו כדי לפגוע פגיעה משמעותית בתחושת הצדק (ראו: עניין בורוביץ', בעמ' 808).
74. נוכח האמור, דעתי היא כי החלטת המשיבה להעמיד את המערער 1 לדין בגין הפרת הוראה חוקית נעשתה במתחם שיקול הדעת הנתון לה, ועל כן אציע לחבריי כי נורה על דחיית ערעורו של המערער 1.
הכרעה בעניינו של המערער 2
75. כאמור, חלק ניכר מטענות בא-כוח המערער 2 הוקדש למספר השגות פרטניות בנוגע לתקפו של כתב הערובה שהוצא למרשו, בגין פגמים שונים שנפלו באופן בו נערך כתב הערובה בתחנת המשטרה. השגות אלה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המערער 2, או מגלות חשש ממשי לעיוות דין, ועל כן לא היתה הצדקה למתן רשות ערעור בסוגיות אלה.
למעשה, המדובר בשאלות עובדתיות בעיקרן, הנוגעות בשאלה האם שקל הקצין הממונה בתחנת המשטרה את תנאי שחרורו של המערער 2, האם הוסברו לאחרון תנאי שחרורו על-ידי הקצין הממונה, והאם העובדה כי הקצין הממונה איננו מי שאישר בחתימתו כי כתב הערובה נחתם בפניו, הולמת את תנאי סעיף 49(א) לחוק המעצרים. בנוסף, נטען כי בכתב הערובה לא מולאה עילת המעצר, וכי כתב הערובה הסתיים באזהרת המבקש בכך שהפרת תנאי הערובה עלולה להביא למעצרו ולחילוט הערובה שנתן, אך לא התייחס לאפשרות העמדתו לדין בגין הפרת הוראה חוקית.
76. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי מקובלת עלי טענת המשיבה, כי לא עלה בידי בא-כוח המערער 2 לסתור את ההנחה כי נוסח כתב הערובה, אשר הוגש לבית משפט השלום הנכבד בהסכמת הצדדים, והתנאים המגבילים המפורטים בו נשקלו ופורטו באזני המערער 2 בידי הקצין הממונה. הנחה זו אף נתמכת בעדותו של המערער 2 עצמו (ראו בעמ' 45 שורה 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום).
עוד אציין כי לא מצאתי כי נפל פגם בכך שלא נאמר למערער 2 מפורשות כי הפרת כתב הערבות עלולה להביא להעמדתו לדין לפי סעיף 287 לחוק העונשין, ולא רק לחילוט הערבות ולהחמרת תנאי מעצרו. כטענת המשיבה בעניין זה, אין באי-מתן אזהרה זו כדי לאיין את אחריות המערער 2 למעשיו הפליליים, וכדברי בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לסוגיה זו:
"העובדה שלא נאמר על-ידי איש משטרה למשוחרר כי מעשה מסוים יכול להקים עבירה מסויימת, ודאי שאיננה שוללת את פליליותו".
אין מחלוקת כי כתב הערובה עליו המבקש 2 חתם אכן מסתיים באזהרה הבאה: "אם אפר תנאי מתנאי הערובה רשאית משטרת ישראל לעוצרי וכן רשאי בית המשפט לצוות על חילוט הערובה, כולה או מקצתה, ולצוות על מעצרי". ואולם, אין בכך כדי ללמד על המסקנה אותה ניסה בא-כוח המערער 2 לגזור מאזהרה זו, לפיה המשיבה מנועה מלהעמיד את מרשו לדין בגין הפרת הוראה חוקית.
77. אשר להחלטת המשיבה להעמיד את המערער 2 לדין, אציין, כי גם כאן אין המדובר בנסיבות חמורות במיוחד, אולם לא מצאתי כי החלטת המשיבה חרגה כאן ממתחם הסבירות. בהתאם לאמור באישום בו הורשע, המערער 2 הפר פעמיים את תנאי שחרורו, בכך שיצא מבית הוריו, הגיע לביתה של בת זוגו (אשר התלונה שהגישה הביאה למעצרו ולהעמדתו לדין), דפק על דלתה ואף התקשר אליה. בנוסף, המערער 2 אף הוא בעל עבר פלילי רלבנטי, המלמד כי הוא איננו סר להוראות החוק (כמפורט במוצג ת/10 לדיון בבית משפט השלום). בנסיבות אלה, דומה כי החלטות המשיבה בעניינו של המערער 2 לא חרגו מגבולות הגזרה שהותוו בהנחיות (ככל שאלה חלות, כאמור, בעניינם של המערערים), שכן המסוכנות הניכרת ממעשי הפרתו את הצו השיפוטי, ביחד עם עברו הפלילי, מורים כי היה בסיס להחלטתה של המשיבה להורות על הגשת כתב אישום נגד המערער 2 בשל הפרת הוראות סעיף 287(א) לחוק העונשין. בהקשר זה ראוי להזכיר שוב כי אין אנו עוסקים כאן בערעור על ההרשעה, או על חומרת העונש שהושת על המערער 2. ענייננו כאן הוא בשיקול הדעת שהפעילה הרשות – בעצם החלטתה להגיש כתב אישום נגד המערער 2 ובמצב הדברים כפי שהשתקף לנגד עיניה מחומר הראיות בעת ששקלה בדעתה אם להגיש כתב אישום, ואם לאו בין היתר בגין הפרת ההוראה החוקית מצדו, והעובדה כי ריצה 11 ימי מעצר מאחורי סורג ובריח. אמנם, לאחר שנבחן המכלול הראייתי על-ידי בית המשפט המחוזי נמצא כי הלה לא ביצע את עבירות התקיפה והאיומים שיוחסו לו בתיק העיקרי, והוא זוכה מביצוע עבירות אלה מחמת הספק, אולם לעמדתי אין בכך כדי לשלול את סבירות ההחלטה העקרונית להעמידו לדין בגין הפרת תנאי מעצרו, אשר בגינה הושתו עליו עונשים קלים, יחסית, כמפורט בפיסקה 13 שלעיל (וודאי לנוכח הסכמת המשיבה לעניין העונש שפורטה בפיסקה 29 שלעיל).
נוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, נורה אף בעניינו של המערער 2 על דחיית הערעור, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן.
סיכום
78. מכלול הנתונים שלעיל מורה, אפוא, כי אף אם נסיבות המקרים שלפנינו אינן מן החמורות ביותר, הרי שלא נפל חוסר סבירות קיצוני בפעולות המשיבה. מטעמים אלה אין בידי להתערב במסקנות אליהן הגיעו הערכאות קמא, ועל כן אם תשמע דעתי נורה על דחיית הערעורים, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן לגבי המערער 2.
79. בנסיבות – יש מקום, לבטל את המאסרים המותנים שהושתו על המערער 2, אשר עוסקים בעבירות מהן זוכה (ואף הסכמת המשיבה ניתנה לכך, כאמור בפיסקה 29 שלעיל). לפיכך אנו מורים כי גזר דינו של המערער 2 יתוקן כך שהמאסר המותנה שהושת עליו, יופעל רק לגבי עבירות של הפרת הוראה חוקית אשר נעברו במסגרת תקופת התנאי שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד, וזאת תוך ביטול עונש המאסר המותנה לגבי עבירות של תקיפה, או עבירה של איומים מהם זוכה, כפי שפורט בפיסקה 29 שלעיל. יצוין, כי בניגוד לעמדת המשיבה שתוארה לעיל – לא הושת על המערער 2 עונש מאסר מותנה לבל יבצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, וממילא לא עומד כנגדו עונש מותנה בהקשר זה.
80. ערעור המערערים הביא לגיבוש ההנחיות, ובכך – אף שערעורם הפרטני לא התקבל – הם תרמו להבהרת המצב המשפטי ולישום אמות-מידה אחידות (ומקלות משהו) בתחום זה בעתיד.
המשנה-לנשיאה
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט (בדימ') א' שהם:
אני מסכים.
ש ו פ ט (בדימ')
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר.
ניתן היום, כ"ב בחשון התשע"ט (31.10.2018).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט (בדימ')