--- סוף עמוד 19 ---
מתצהירו של ארז עולה תמיכה בגרסתו של התובע בהקשר זה, שכן לדבריו אכן מדובר היה בהליכון תקול וכי נדרש בו תיקון, אשר בוצע על ידי קרוב משפחה של התובע.
59. בעדותו בבית הדין הרחיב והסביר התובע כי את הציוד העודף מכר על דעתו של הנתבע, על מנת שיהיה תזרים של מזומנים בקופה: "יכול להיות. אתה יודע כמה אנשים קנו ציוד מחדרי הכושר אצלנו? כי כל הזמן רצינו להיפטר מציוד, כי היה לנו אובר ציוד מחדרה ... וכל הדברים המקולקלים הוא רצה למכור. וכל הזמן היינו צריכים לעדכן תזרים מסודר כדי שיהיה מזומן בקופה".[39] בהמשך עדותו הדגיש כי כל מכירה שביצע התבצעה על דעתו של הנתבע: "אז אני אומר לך עוד פעם, כל הדברים האלה דני היה מודע להם. כל דבר שקרה בחדר הכושר, כל דבר, דני היה מודע לו. הכל",[40] ועל דברים אלו חזר גם לקראת סוף עדותו: "אני אומר עוד פעם, כל הקטע הזה של מכירת המכשירים הייתה במצב שחדר הכושר היה זקוק לכסף מזומן. ומכשירים שהיו תקולים, או. קיי? או ישנים, דני ביקש למכור אותם. זה הכל. ... וכל כסף שנכנס, עבר אליו".[41] עדותו של התובע בהקשר זה היתה עקבית, ועלתה בקנה אחד עם דבריו במהלך ישיבת הבירור. אנו נותנים אמון בגרסתו של התובע כי הציוד שנמכר על ידו לא היה תקין וכי התבקש לפנות אותו מהסניפים על ידי הנתבע, או כי הוצאת הציוד נעשתה על דעתו של הנתבע.
60. כאמור טענת הנתבעים בנוגע לחסר בציוד נסמכת בעיקר על גרסתם של העובדים. אולם, כפי שנראה להלן, למעט הצהרתם כי היו עדים להוצאת ציוד מהסניפים או מכירתם, לעובדים אין ידיעה אישית לגבי הסכמתו של הנתבע למכירה או מה נעשה לאחר מכן עם הכספים (בהמשך נתייחס באופן פרטני לעסקה שבוצעה עם קינואתי). נציין גם כי העדים אישרו כי התבצע ניוד של ציוד בין חדרי הכושר, ללא קשר לתובע. כך למשל אישר ארז שנדרש להעביר ציוד בין סניף חדרה ליתר הסניפים כחלק מעבודתו כאיש אחזקה:[42]
"ש: את הציוד של הסניף שנסגר בחדרה איפה התבקשת להתקין? ...
ת: חלקם בעפולה,
--- סוף עמוד 20 ---
ש: כן.
ת: חלקם (לא ברור) חלקם לקחנו למחסן בשלומי. ...
ת: חלקם לקחנו אותם לסניף ברמת ישי וחלק שמנו אותם באיזה מחסן בשלומי, בישוב שלומי".
61. על דברים דומים חזר שרון במהלך עדותו,[43] וגם עדיאל העידה כי עבר ציוד בין סניף עפולה לרמת ישי, וכי ציוד מקולקל הונח מחוץ למכון, ובהמשך נעלם.[44]