גניבת כסף בגין אימונים אישיים
--- סוף עמוד 53 ---
145. בסניפים היה קיים הסדר לפיו המדריכים נותנים אימונים אישיים למתאמנים. לטענת הנתבעים, התשלום עבור אימון אישי היה בסך 120 ₪ שאמור היה לעבור לידי הסניף במלואו, ומהסכום זה מופחת רכיב המע"מ ומחצית מהסכום שנותר משולם למדריך באמצעות תלושי השכר, בדרך כלל בשורה נפרדת משכרו הרגיל של המדריך.
146. הנתבעים טוענים כי מבדיקה שערכו בהנהלת החשבונות עולה כי נתבעת 2 שילמה למדריכים, לפי דיווח התובע, שכר מצטבר עבור אימונים אישיים בסך 50,000 ₪ בין השנים 2012-2015 ולכן אמור היה להיות תקבול של 100,000 ₪ במערכת הנהלת החשבונות, אולם בפועל דווח רק על הכנסות בסך 10,000 ₪ בגין אימונים אישיים, ולכן המסקנה הינה שהתובע שלשל לכיסו סך של 90,000 ₪ בגין אימונים אלו, סכום שעליו להחזירו.
147. התובע טוען כי טענות הנתבעים בהקשר זה נטענו על דרך האומדנה בלבד וללא תיעוד על גובה הסכומים החסרים לכאורה, ורק על בסיס טענה של לקוח כי שילם לו עבור אימונים אישיים של בנו, לא קיבל קבלה ולא נרשם במערכת כי הסכום שולם בפועל.
148. הנתבעים הציגו שני מסמכים לתמיכה בטענתם ברכיב זה.[167] המסמך הראשון הינו ריכוז המשכורות לשנים 2021-2015 שמלמד כי שולם למדריכים סך מצטבר של 46,890 ₪ בגין אימונים אישיים. מכאן, טוענים הנתבעים כי במערכת הנהלת החשבונות היו אמורים להיות אימונים בשווי לפחות כפול, כ-100,000 ₪, שכן ההסדר היה כי המאמן מקבל מחצית מעלות האימון לאחר ניכוי מע"מ. אולם, הנתבעים לא הציגו את הסכמי העבודה של המאמנים כדי ללמוד שאכן כך סוכם עמם. כמו כן, על אף שאלכס אישר כי שולם לו 50 ₪ בגין כל אימון אישי, אין כל ראיה המלמדת כי עלות האימון האישי ללקוח היתה בהכרח 120 ₪ כולל מע"מ, שכן כאשר נשאל הנתבע בחקירה הנגדית לגבי עלות האימון, השיב "בין 120 ל-100, תלוי, יכול להוריד את זה לפעמים",[168] וגם בהמשך ציין "כל מנהל ומנהל הגדיר את הכמות וכמה בסופו של דבר הוא מקבל...".[169] תשובות אלו מעוררות ספק כי עלות האימון היתה קבועה או כי חלקו של המאמן היה בהכרח מחצית מעלות אימון, ולכן החישוב שערכו הנתבעים לגבי רכיב זה אינו משקף בהכרח את הסכומים החסרים לכאורה במערכת.
--- סוף עמוד 54 ---
149. המסמך השני שהציגו הנתבעים הינו דו"ח מכירות ותקבולים לאימונים אישיים לתאריכים 1.1.12 עד 30.4.16, ממנו עולה כי בתאריכים אלו התקבל במערכת סך כולל של 9,250 ₪ בלבד בגין אימונים אישיים. מכאן למדים הנתבעים כי כנגד תשלום שכר בגין אימונים אישיים בסך כ- 50,000 ₪, נקלט בהנהלת החשבונות תשלום מטעם הלקוחות בסך של 10,000 ₪ לערך בלבד, ויש לראות את התובע כמי שלקח את יתרת הכספים לכיסו. טענה זו אין לקבל משני טעמים עיקריים: ראשית, לא שוכנענו כי דו"ח המכירות משקף את סך התשלומים שהתקבלו בגין אימונים האישיים באותן שנים. על גבי הדו"ח מצוין כי הוא מתייחס לכיבוי אש והנתבע לא ידע להסביר מדוע נרשם כך והאם הדו"ח מתייחס אכן רק לאימונים של כבאים,[170] ומעדותו של הנתבע עלה ספק האם זהו הדו"ח היחיד שמרכז את כל האימונים האישיים שנמכרו ללקוחות. למעשה, לאור העובדה כי העובדים באופן שיטתי דיווחו על שעות עבודה שלא עבדו אותן בפועל, הנתבע אישר כי יתכן והמאמנים גם דיווחו על אימונים אישיים שלא התקיימו.[171] מובנת בהקשר זה טענת ב"כ הנתבעים בדיון כי אילו שולם לעובדים תשלום ביתר בגין אימונים שלא התקיימו בפועל, על בסיס דיווח שקרי, הרי שמדובר בסכומים שיש להחזירם, אך כפי שהוסבר לעיל בנוגע לשעות העבודה הפיקטיביות של העובדים, בהעדר ראיות מספיקות אין להטיל על התובע את האחריות לתשלום סכומים אלו. כל שניתן ללמוד מתשובותיו של הנתבע הוא שהרישומים שהוצגו בפנינו אינם ממצים ולא ניתן להסתמך עליהם כדי לאמוד את הסכומים החסרים.