29. הנתבעים בחרו שלא להתייחס לטענה זו במסגרת סיכומיהם. יחד עם זאת, לאחר בחינת חומר הראיות, מצאנו כי אין לקבל את הטענה, וזאת מהנימוקים הבאים:
30. אכן, אין חולק כי התובע הועסק מבחינה פורמלית על ידי נתבעת 2 בלבד. אולם, בפועל התובע שימש לא רק כמנהל סניף עפולה אלא גם כמנהל סניף רמת ישי. כך נרשם במכתב המנכ"ל, עמוס עשת, מיום 23.6.11: "בהמשך לשיחתנו ובעקבות המינוי שלך למנהל סניף רמת ישי, בנוסף על תפקידך כמנהל הסניפים חדרה ועפולה.. שכרך יעודכן החל מה 1.6.2011 ל 12,500 ₪."[4] מתלושי השכר עולה כי אכן החל מחודש 6/2011 שולם לתובע בתלוש שכר בסך 2,500 ₪ בגין ניהול סניף רמת ישי (בנוסף לשכר עבודה עפולה בסך 6,500 ₪ ושכר עבודה חדרה בסך 3,500 ₪), והחל מחודש 12/2014 הופסק רכיב השכר בגין סניף חדרה, ושולם לתובע שכר עבודה בגין ניהול רמת ישי בסך 6,000 ₪. כלומר, למעט שנת עבודתו הראשונה והחודשיים האחרונים לעבודתו, תלושי השכר של התובע במשך כחמש שנים כללו שכר עבודה בגין ניהול סניף רמת ישי, בין אם מדובר בניהול ישיר של הסניף ובין אם מדובר בניהול המנהלת שהתמנתה לסניף בשלב מאוחר יותר.
31. יצוין כי מעיון בתלושי השכר עולה כי התובע השתכר שכר דומה בגין ניהול סניף עפולה (6,500 ₪) ובגין ניהול סניף רמת ישי (6,000 ₪), כך שאין מדובר במתן עזרה שולית לניהול סניף רמת ישי אלא בקבלת אחריות ומטלות אשר דומות במהותן לאלו שקיבל עליו התובע בסניף עפולה. התובע עצמו טוען בתצהירו כי תוך ארבעה חודשים ממועד תחילת עבודתו, ניהל שני סניפים – עפולה וחדרה, וכי לאחר מכן הפך להיות יד ימינו של הנתבע ועבד למעשה בכל הסניפים של הרשת, ובהמשך התבקש לקבל על עצמו את ניהול הסניף ברמת ישי.
32. הראיות מלמדות על הפרדה מלאכותית בין החברות (ויתכן כי הדבר נכון גם ביחס לשאר החברות שמפעילות או הפעילו את מכוני הכושר תחת המותג לייף פיטנס), או לכל היותר מתבקשת המסקנה כי לא נשמרה הפרדה מלאה בין הסניפים. שכרו של התובע בגין ניהול שלושה סניפים שולם באמצעות תלוש שכר
--- סוף עמוד 8 ---
אחד ולא הוצגה ראיה המלמדת על התחשבנות כספית בין הסניפים. בתלושים נרשם שכר עבודה בגין חדרה במשך מספר שנים (2011-2014) לאחר שהסניף נסגר (בשלהי שנת 2011 לטענת הנתבע בתצהירו). הסניפים התנהלו כרשת אחת, כאשר בהסכם העבודה הראשון של התובע מיום 1.4.2010 חתומה חברה בשם "לייף אנד פיטנס בע"מ" ולא לייף אנד פיטנס עפולה, ואף נרשם כי "העובד יתחיל את עבודתו בחברת לייף אנד פיטנס בע"מ...".[5] על העדר הפרדה ניתן ללמוד גם מהעברת ציוד באופן שוטף בין הסניפים, כפי שיפורט בהמשך, וכן מהעסקת עובדים נוספים בעפולה וברמת ישי במקביל, כאשר השכר משולם רק דרך סניף עפולה. מצב דברים זה מלמד על העסקה משותפת של התובע על ידי נתבעות 2 ו-3, ולכן קמה סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעתה של נתבעת 3 כנגד התובע.