262. החשדת אדם בגניבה הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל או לבזות, ולכן פרסום החשדות כפי שעשה הנתבע הינו בבחינת לשון הרע. כך למשל נקבע בע"א 310/74 אליהו שיטרית- שלמה מזרחי, ל(1) 389 (1975)) "כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך אכן פרסום לשון הרע כמשמעו לפי סעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965" (ראו גם סע"ש (ת"א) 16042-07-15 ארז סלע נ' שאולי מירון, מיום 6.3.18; סע"ש (ב"ש) 61443-08-18 קאיד אלטורי - ח.י מעדני גורמה בע"מ, מיום 24.01.2021).
263. הגנת אמת דיברתי, הקבועה בסעיף 14 לחוק, אינה יכולה לעמוד לעזרת הנתבע שכן לא הוכח, כפי שנדון בהרחבה לעיל, כי התובע ביצע את המעשים הנוגעים לגניבת ציוד או כספים. הנתבע טוען גם להגנה מכח סעיף 13(5) לחוק לפיו "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". הפסיקה ראתה לנכון להרחיב הגנה זו בצורה ניכרת. בפסק הדין בע"פ 264/73, שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 [1974], קבע בית המשפט העליון כי "החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה... גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי." ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009), דן בית המשפט העליון בסעיף 13(5) לחוק וקבע שוב כי מדובר בהגנה רחבה שחלה על כל ההליכים הקשורים למשפט, בין
--- סוף עמוד 96 ---
שאירעו בין כותלי בית המשפט ובין מחוצה לו, שכן "הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי." ברע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס, מיום 28.08.11, חזר בית המשפט העליון וקבע כי אין להגביל את תחולת סעיף 13(5) לפרסומים המאוחרים לפתיחת ההליך, אלא יש להפעיל "מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים."
264. במקרה דנן, אנו סבורים כי יש להחיל את ההגנה של סעיף 13(5) על אמירותיו של הנתבע. הוכח כי הנתבע הציג חשדותיו בפני העובדים במסגרת החקירות והבירור שערך לאחר ששמע את גרסתו של שרון לגבי התנהלות התובע. שוכנענו כי רצונו של הנתבע היה לעמוד על נכונות טענותיו של שרון והממצאים שאסף החוקר ולהכין תצהירים מטעם העובדים שיתמכו בבקשת העיקול וכן בתביעה שהוגשה מטעם הנתבעים כנגד התובע. כל העובדים שהוכח כי הנתבע הציג בפניהם את החשדות כלפי התובע אכן חתמו על תצהירים והעידו בפנינו במסגרת ההליך, כך שקיים קשר ישיר בין השיחות שניהל הנתבע עם העובדים לבין הסכסוך המשפטי (וראו בעניין זה ע"א 7517/17 רון גואטה נ' הלל מיטלפונקט, מיום 11.11.2018, וכן סע"ש (נצרת) 43470-08-16 ביטון נ' פרי, מיום 2.4.17). עדות הנתבע בהקשר זה נמצאה מהימנה בעינינו כאשר הסביר כי הציג בפני העובדים את חשדותיו כדי לשמוע את גרסתם: "סיפרנו לאנשים, לעובדים למי שמתוך העובדים שנחקרו למה אנחנו באים לחקור... אני לא יכול לחקור בן אדם או לבקש ממנו איזה משהו ולהגיד אני לא אגיד לך מה אבל תספר, צריך להודיע".[264] האמנו גם לנתבע כי לאחר אותה חקירה, לא הוסיף לדבר עם העובדים על נושא זה, ועדותו בהקשר זה היתה עקבית וסדורה.[265] עוד יצוין כי נקבע בפרשת ח'יר כי "סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב" (ראו גם ע"ע (ארצי) 26198-07-13 שוורץ נ' אברמוביץ, מיום 30.4.15). בכל מקרה, לא מצאנו כי החשדות הוצגו בפני העובדים באופן מוגזם ושאינו נחוץ לצורך בירור גרסאותיהם, או כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כששוחח עמם על חשדותיו, אף אם בסופו של יום החשדות התבררו כלא-מבוססים, ועוד נציין כי הנתבע שוחח עם כל עובד בנפרד, ולא בפומבי.