"תיתכן זיקה בין ההגנה של אמת-הפרסום לבין הגנת העיתונאות האחראית. אם תוכנו של פרסום הוא אמת ויש בו ענין ציבורי, רב הסיכוי כי פרסומו מתיישב עם המרכיבים של 'חובה' עיתונאית לפרסם ועם תום-לבו של המפרסם. ברם נקיון-הדעת המשפטי משמיע הבחנה בין שתי ההגנות הללו. גם בְּמָקום, שבו לא תקום ההגנה של עיתונאות אחראית, עשוי העיתונאי ליהנות מזו של אמת-הפרסום אם התקיימו יסודותיה. בדומה, פרסום שקשה להוכיח את אמתותו (אך ידוע כי איננו שקר) עשוי לזכות בהגנתה של 'עיתונאות אחראית'. יתרונה של הגנה זו הוא במתן כלים נוספים, זולתי שאלת-האמת, בידי-עיתונאים להגן על פרסומים שפרסמו" (ת"א 54653-02-14 אגודת העיתונאים הנ"ל, [פורסם בנבו] בפסקה 33 לפסק-דיני. הסוגריים העגולים הם במקור).
28. אפילו, שכמוסבר זה עתה חולקות שתי ההגנות שבחוק הגנת-הפרטיות תפישה מושגית דומה, אם לא זהה, של דרישת ה"ענין הציבורי", הרי שיסודותיה הנוספים של כל אחת מן ההגנות הללו מבססים לה טעם ותכלית משל עצמה. הרציונאל שביסודה של ההגנה על "עיתונאות אחראית" הוא קנייתם של חופש ושל חיוּת (משפטית) לפרסום עיתונאי, שנעשה לפי אמות-המידה המצופות מעיתונאים, לשם קידומו של ערך ציבורי חשוב, אפילו אם אין הפרסום או חלקו נאמנים לאמת. הטעם להגנה של "אמת הפרסום" רואה, לעומת זאת, חשיבות בהבאתן לידיעת-הציבור של עובדות נכונות אשר ידיעתן תורמת לענינו. אלה הם טעמים שונים זה מזה. כל אחד מהם מציב את המוקד במקום אחר. תכליתה השונה של כל אחת מן ההגנות היא מפתֵּח ביישומה על עובדותיו של מקרה פרטני, כמו זה שלפנַי.
אל המקרה דנן
פגיעה בזכות מוכרת
29. ראשה האחד של התביעה שלפנַי הוא מקרה מובהק של תחרות בין ערכים: זכותה של התובעת לפרטיות; זכותן של נתבעות 1 ו-2 לחופש-הביטוי ולחופש-העיסוק וענינו של הציבור במידע. כל אחד מהצדדים מבקש אחיזה באיזה מן הערכים הללו על מנת לגרוע מן ההגנה על ענינו של האחר. לשיטתה של התובעת ראויה זכותה לפרטיות, בנסיבותיו של המקרה, להגנה מלאה, השוללת את ההגנה מזכויותיהן של הנתבעות או מענינו של הציבור. הנתבעות גורסות מנגד כי אפילו יוכח שזכותה של התובעת נפגעה, הרי שהפגיעה היא מוצדקת בהתחשב במרכיב-הדעה אשר בפרסום הראשון ובקיומו של ענין ציבורי ממשי במידע שפורסם.
30. אלא, שצורך באיזון בין ערכים מתחרים לא יקום קודם שייקבע כי ערך מוכר נפגע בפועל. ראשונה בפרשה שלפנינו היא, אפוא, השאלה: האם פגעו הנתבעות בפרטיותה של התובעת? טענת-הנתבעות כי זכות זו לא נפגעה כלל הולכת אחר פסיקתו של בית-המשפט העליון בענין אלוניאל והוא, להכרתי, פסק-הדין היחיד שבו נדרשו ערכאות בישראל לשאלת-פרטיותם של ידוענים. באותה פרשה הלין שחקנה של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל, אריאל מקדונלד, על שימוש, שנעשה בשמו בפרסום של רשת-ההסעדה מקדונלד'ס, יממה בלבד לאחר שידורה של פרסומת ובה הוא שיבח את יתרונותיה של הרשת המתחרה. עיקרה של הפרשה נגע לזכותו הכלכלית של הידוען בשמו (מה שמוכר בלעז כ: "publicity rights"או "personality rights"), נושא שאינו מתעורר בפרשה שלפנַי. אולם במה, שרלוונטי לעניננו, קבע שם השופט ריבלין לאמור: