"לעניין אחריותו האזרחית או הפלילית של המבקר אין נפקא מינה, אם הביקורת הייתה מוצדקת אם לאו, כל עוד נעשתה בתום-לב. שאם לא תאמר כן, לא השארתָּ שריד ופליט ממבקרי הביקורת, שתמיד ימצא מי שבעיניו ביקורתם לא הייתה מוצדקת כל עיקר" (ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365, 368 (1981)).
62. הכול, אך מובן, בתנאי שהביקורת נכתבת בתום-לב. מהו תום-לב זה? כתבתי על כך בפרשה אחרת:
"'תום-הלב', במובנו בסעיף 15 לחוק איסור לשון-הרע אינו חופף את המשמעות ה'עממית' של מושג זה. אין פירושו בהכרח כי מי, שפעל שלא 'בתום-לב', התכוון לפגוע; לכזֵב או שנהג בזדון. אלא, זהו תום-לב משפטי. הוא נדרש ליסודות סוביקטיביים ואוביקטיביים גם יחד, היינו לא רק למחשבתה או למניעיה, בפועל, של העיתונאית המפרסמת אלא גם לאלה של עיתונאית 'סבירה'" (ת"א 54653-02-14 אגודת העיתונאים הנ"ל, [פורסם בנבו] בפסקה 25 לפסק-דיני).
על מאפייניו של תום-הלב להיגזר, ראש וראשונה, מן העובדה כי מדובר בהבעה של דעה, בנסיבות המיוחדות להגנתו של סעיף 15(6) לחוק. "תוכנה המדויק של דרישת תום הלב", כתב הנשיא גרוניס, "אינו זהה ביחס לכל חלופה [מבין אלו של סעיף 15 לחוק]. פירושה נעשה בהתאם לאינטרסים, שלשם הגנתם נוצרה כל חלופה וחלופה" (דנ"א 2121/12 דיין-אורבך הנ"ל, [פורסם בנבו] בעמ' 733). על כן, פרסום של דבר-ביקורת על אודות התנהלותו הפומבית של אדם ייחשב תם-לב אפילו אם הוא נעשה במטרה לפגוע או מתוך אדישות לפגיעה כזו, אם יש בביקורת הזו משום קידומו של השיח הציבורי החופשי, הנוגע לאותה התנהלות. מקל וחומר נכונים הדברים כשהביקורת לא נכתבה לשם פגיעה, גם אם תוצאתה הטבעית של היא פגיעה כזו.
63. על רקע זה יש, להשקפתי, לקרוא את טור-הדעה, שפרסמה נתבעת 3 באתר-האינטרנט של נתבעת 1. ראשית, נהיר כי הטור הוא מקשה אחת. אין מקום לבודד מתוכו משפטים וחלקי-משפטים ולגזור עליהם כליה אך משום שהם חריפים מאחרים. שנית, כל כולו התייחס להתנהלות-התובעת במישור הפומבי. מאמר-דעה זה לא היה עוסק בתובעת אלמלא הייתה זו – ידוענית. מיסודו של רעיון-ה"ידוענות" הוא כי הידוען מוּכר בציבור. הוא פועל במרחב הציבורי אשר בלעדיו אין קיום לידוענותו. שלישית, התובעת היא שביקשה לעצמה את הפומביות, המאפיינת את היותה ידוענית. התנהלותה האקטיבית, בדרך של פרסום-עניניה במדיות ציבוריות שונות, היא שהניחה לפניו של הציבור את עמדתה כי יש לראות בה ידוענית ולנהוג בה בהתאם.
שלושת היסודות הללו העמידו בסיס מוצק לתום-לבן של נתבעות 1 ו-3. הפרסום, מראשית ועד סוף, היה הבעה של עמדה על אודות התנהלותה הפומבית של התובעת. עיקרו היה, אמנם, דברי-ביקורת על מה, שנתבעת 3 ראתה בו התנהלות לא ראויה. אלא, שהיה זה במסגרתו של שיח אשר ביקש להשמיע דעה על אודותיה של התנהלות זו. על רקע זה, ועליו בלבד, יש לקרוא את הביקורת שייחסה לתובעת ריקוד על שתי חתונות. על רקע זה יש לקרוא את העמדה, שייחסה לה שימוש בררני בפלטפורמה כמו זו, שמספק "מאקו סלבס". זה היה הרקע לקביעתה של נתבעת 3 כי התובעת זקוקה לפרסום מתוך עצם-הקיום של ידועניותה. זה גם היה הרקע לאפיונה כמי, שאינה מן השורה הראשונה של ידוענים ויכלו, אולי, לוותר בשל כך על איזה משירותיו הטובים של אתר-הרכילות.
64. כפי שהובן מחלקו הראשון של פסק-דין זה, אינני קובע כי איזה חלק שהוא מאותה ביקורת היה נכון. איש לא שׂמנּי, כשלוחו של הדין, לקבוע מאום על אודות איכותו של שיח-הרכילות בהשוואה, נניח, ל"ביקורת התבונה הטהורה" לקאנט. איש לא מסר בידי סמכות להכריע בטענתה של נתבעת 3, באותו טור, בדבר "חשיבותה של הרכילות" וכלום היא-היא מוֹתר האדם מן הבהמה. איש אף לא הסמיכני לדעת כמה שלבים יש בו, בסולם-הידוענות; כמה גבוה טיפסה בו התובעת; מהי נחלתו של מי שזכה להתמקם בו מעליה ומה בין הסולם הזה לבין השם הפומבי שעשה לו, למשל, "בעל-הסולם". זוהי מהותו של חופש-ביטוי שאין הוא – הביטוי המוגן – עומד להכרעתם של בעלי-סמכות אלא הוא מונח, כמות שהוא, לשיפוטם של כלל השותפים לשיח.
65. לשיטתי די בכך לפרוס על טור-הדעה, שכתבה נתבעת 3, את הגנתו של סעיף 15 לחוק איסור לשון-הרע. ברם אפילו הוספתי ונדרשתי לחומר-הראיות, שהונח לפנַי, לא מצאתי בו כל יסוד שהוא לראות בנתבעת 3 מי, שניצלה שלא כראוי את הבמה שעמדה לרשותה מתוך רצון לפגוע בתובעת על שאילצה את "mako" להסיר את הפרסום המקורי. בעדותה בבית-המשפט סיפרה גב' חוטר, בפשטות וביושר, דברים כהוויתם:
"הטורים שלי עוסקים באירועי יום-יום, שמהם אני יכולה לגזור תופעה שהיא לדעתי כללית ורחבה קצת יותר. להביט טיפה מלמעלה על משהו שהוא מעט יותר רחב ושאולי אפשר לגזור ממנו מסקנות. המקרה של אדל היה איזשהו נקודת פתיחה, שלכן תיארתי אותה, לאיזושהי דינמיקה חדשה יחסית, שהייתה אז, בין סלבריטאים למדורי רכילות. כלומר, הסלבריטאים נורא רוצים להיות במדורי רכילות, אבל הם רוצים להיות צינור המידע היחיד, כלומר הם רוצים לשלוט במידע, שזה דבר טבעי. אבל לעיתונאים, גם עיתונאי-רכילות כמו כל עיתונאי אחר, יש כלים, יש הצלבות, יש מקורות, יש ארגז שלם שהם עובדים אתו. אמנם הניסיון לשלוט במידע הוא טבעי, אבל זו לא עיתונות. אנחנו לא דוברים ולא יחצנים, אנחנו עיתונאים. ועל הדואליות הזאת, על הניסיון לאחוז במקל משני קצותיו, על זה הטור, שיצא מהמקרה של אדל" (פרוטוקול, בעמ' 93, ש' 28-17).
הטור המסוים הזה ביקש להפנות זרקור להיבט אחד מתוך היבטיה של התפתחות מהותית, שחלה בשנים האחרונות בשדה התקשורתי. העמקה של מידת-הפלורליזם; התפתחות של אמצעי-תקשורת כמו אתרי-אינטרנט ורשתות חברתיות והרחבה של הכרה בסוגות (ז'אנרים), שהקשר בינן לבין עיתונאות נתפש בעבר רופף למדי, הם רק חלק מן ההיבטים הללו. "זה חלק מתופעה שהיא הרבה יותר גדולה", הוסיפה הנתבעת והתייחסה לדברים שכתבה, "שהיא קשורה לעליית ה'אינסטגרם', לעליית הרשתות החברתיות בכלל, שהיא משפיעה עמוקות לא רק על הרכילות, אלא באופן כללי על התקשורת ועל החיים שלנו ושעוד תיחקר קדימה, אני חושבת, וזה נדבך נורא קטן ממנה שראיתי לנכון לציין" (שם, בעמ' 94, ש' 17-13).
כל שחר אין לטענת-התובעת כי הטור עסק בה לבדה. די בקריאה יחידה למצוא בו אזכור של ידועניות נוספות ומספיקה קריאה מושכלת אחת להבין כי הכותבת ביקשה לשרטט בו תופעה ששיאה באותם ימים, וביטוי מוחשי לה, נמצא לכותבת בפרשת-היריונה של התובעת. "בחרתי בתיאור המקרה של אדל", העידה נתבעת 3, "כי הוא היה האחרון. ממנו יצאתי לתיאור כל התופעה, ולכן יתר [הידועניות] הוזכרו במשפט [כלומר – בקיצור יחסי]. המקרה של אדל הוא יותר גדול אבל הוא בעיקר זה שהתרחש אמש, כאילו, זה היה יום אחרי" (שם, שם, בש' 33-29).
נכון הדבר כי בית-העסק, שנטען כי התובעת ביקשה לקדם בפרסום העצמי של דבר-היריונה, אינו של בן-זוגה. כנדמה, הוא של אביו של בן-הזוג ואם כך הוא הדבר הרי שאין נפקא מנה וחבל על טרונייתה של התובעת במישור זה. אולם גם בנדון עלה בידיה של גב' חוטר להסביר, באורח מניח את הדעת, את הסיבה לאזכורו של בית-העסק בטור שכתבה:
"כשאתה [כלומר – התובעת] מתייג את ה'פיש מרקט' [בית-העסק המדובר], אתה לא רק יודע, שכל האנשים שייכנסו לפוסט שלך ייראו את התיוג, אלא שזה גם מה שמכונה embed באתרי רכילות, מטמיעים את הפוסט הזה בתוך כל ידיעות הרכילות על האייטם הזה, ובתוך כל הידיעות האלה יופיע ה'פיש מרקט', ולכן זה לא רק התהודה של החצי מיליון עוקבים של אדל, אלא כל מי שיקרא את אייטם הרכילות ייראה את התיוג והוא מאוד משמעותי בעיניי, ולכן הנחתי וראיתי כנכון, ראיתי לנכון לציין את העובדה הזאת" (שם, בעמ' 97, ש' 22-15).
בהתייחסות לביטוי "סלב מדרג בינוני" הסבירה נתבעת 3: "לא קיים דירוג [של ידוענים] וגם מדובר בתיאור שהוא לא לגופו של אדם אלא של פרסום. אני לא אומרת שאדל בינונית, אלא [ש]הפרסום שלה הוא בינוני. אני מכירה אותה, אבא שלי לא. זו הכוונה" (שם, שם, בש' 8-6).
66. כל הדברים הללו לא נאמרו אך מן הצורך להעמיד הגנה מפניה של תובענה בלשון-הרע. הם לא שיקפו אך אספקלריה של דיעבד וייחדה את עצמה לדוכן-העדים בבית-המשפט. התרעמותה של נתבעת 3 על ההתנהלות, שהיא ייחסה לתובעת, כפי שבוטאה בטור פרי-עטה, הייתה מקצועית. היא הייתה כנה. היא שיקפה את דעתה, שאותה היא מצאה ראויה לשיתוף, על אודותיו של מצב-הדברים, שהיא סברה כי עולה מן הניתוח שערכה. הדברים הללו לא נועדו להתחשבן עם התובעת רק משום שזו "כופפה" את ידו של אתר-האינטרנט בענין-הפגיעה בפרטיות. הם לא נועדו לפגוע בתובעת לשם הפגיעה. הם לא נועדו – אין לכך שום אחיזה בחומר-הראיות – לאיים על התובעת כי אם היא לא תיטיב את דרכיה בעתיד, תחדל "קשת" מלעסוק בעניניה. הדברים שנכתבו, בתום-לב ומתוך הבעתה של דעה, ראויים להגנתו של סעיף 15 לחוק. שום יסוד אין להניף עליהם, או על שכמותם, את המאכלת של עוולה בלשון-הרע.
התוצאה
67. התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 מתקבלת בכל הנוגע לפגיעה אסורה בפרטיותה של התובעת. התביעה נגד נתבעות 1 ו-3, בעילת-הוצאתה של לשון-הרע, נדחית. אני מחייב את נתבעות 1 ו-2, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50 אלף שקלים בגין עילת-התביעה שהתקבלה; עוד 4,500 ש"ח להוצאות-משפט ועוד סך, כולל מע"מ, של 14 אלף ש"ח לשכר-טרחה של עורכת-דין. מן העבר האחר אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 3 שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 6,000 ש"ח. בקביעתן של ההוצאות לקחתי בחשבון את התוצאה המעורבת, את ההיבט התקדימי של ההכרעה ואת היקפה המוערך של העבודה המשפטית ולה נדרשו הצדדים.
הכול יש לשלם בתוך 15 ימים מיום קבלתו של פסק-דין זה, שאם לא כן ייתוספו הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.