60. תחת זאת מיקדה הגנתה את טענתה בהוראתו של סעיף 15(6) לחוק איסור לשון-הרע:
"15(6). הגנת תום לב
במשפט אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב [ו]הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".
הגנה זו מכוונת, לפי תכליתה, להקיף פרסומים ובהם התייחסות, אפילו ביקורתית, להתנהלותו הפומבית של אדם, כלומר לדברים, שהוא בחר להביא לפניו של הציבור. הרישא להוראה מתמקד, אמנם, ביצירות מסוגים שונים אך ענינו של הסיפא הוא בכל פעולה פומבית – מה שהוכר בפסיקה כ"מעין הגנת סל" (רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן", בפסקה 19 לפסק-דינה של כבוד השופטת עדנה ארבל (פורסם באתר הרשות השופטת, [פורסם בנבו], 16.6.2008)). "סעיף 15(6) מסיט את מרכז הכובד של ההגנה ממיהות הנפגע למהות הפעולה [שנקט]" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 875 (השופט גולדברג) (1995)). הרציונאל הוא ברור: משהביא אדם את "עניננו" לפניו של הציבור, למשל בהוצאתו לאור של ספר; בהקלטתו של שיר וגם, אך מובן, בהשתתפות בתוכניות "ריאליטי" בערוצי-הטלוויזיה, הרי שבמו ידיו הוא פתח לרווחה את הדלת להבעת-דעה – חיובית או שלילית, נעימה יותר או פחות – עליו ועל התנהלותו. פרסומה של דעה כזו, אפילו אם יש בה דברים קשים על אודותיו, ראוי שיהא מוגן מפני "צנזורה" בדמותה של עוולה בלשון-הרע.
61. אכן, יסוד מרכזי בהוראתו של סעיף 15(6) מצוי בתיבה: "דעה". הגנה זו היא אחת מכמה הגנות שבסעיף 15 לחוק, המכוונות להגן על הבעתן של דעות (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 567 (הנשיא ברק) (2004)). זאת, כחלק מהבנת-יתרונותיו של שיח פתוח של דעות ושל ביקורת. זאת גם מתוך תפישה, הגורסת כי הנחת-ענינך לפניו של הציבור, בה בעת עם שלילת-כוחו של זה להתייחס אליו הרי היא, כפי שהיטיבה לכתוב גב' חוטר במאמרה, אחיזתו של מקל משני קצותיו. חשיבותו של השיח הפתוח והחופשי מחייבת כי באותה מידה, שבה מאמֵץ אדם אל חיקו ביקורת חיובית על אודותיו, עליו להשלים עם אפשרות-קיומה של ביקורת שלילית. כתב על כך כבוד ממלא-מקום הנשיא של בית-המשפט העליון, השופט חיים כהן, בדבריו הקולעים הבאים: