(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."
125. סעיף 2 לחוק מגדיר את יסוד ה"פרסום" וקובע את הדברים הבאים:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
126. בסעיף 9 לתצהירו טען התובע כי לאחר שהגיש את התביעה הראשונה החלו מעסיקיו להפנות אליו ביטויים המהווים לשון הרע כגון "נחש", "מפגר", "בוגד", "גייס חמישי" וכדומה. גם אם נניח כי אמירות אלה מהוות לשון הרע, הרי שלא הוכח יסוד הפרסום המחוייב לצורך הוכחת קיום העוולה. התובע כלל לא ציין בסעיף 9 לתצהירו מי השמיע את האמירות הנטענות כלפיו. ככל שנסתפק בהקשר זה בנטען בסעיף 20 (ב) לתצהירו, בו הוא מציין כי הנתבעים 4-5 השמיעו את האמירות, הרי שלא נטען וממילא לא הוכח באיזה מועדים בדיוק פורסמו האמירות, ובעיקר באוזני מי נאמרו האמירות הפוגעניות והאם בכלל הגיעו האמירות לאוזני אותם צדדים שלישיים, זולת התובע.
127. ערים אנו לכך שבסעיף 2 לתצהירו ציין התובע, בלקוניות ובהעדר פירוט כי "הם לא בחלו בהוצאת לשון הרע הן במסדרונות בית הדין, הן בפני רעייתי והן בפניי אנשים איתם אני עובד". אין די בהצהרה דלה זו כדי לעמוד ביסוד הפרסום של לשון הרע.
128. ראשית, האמור בסעיף 2 לתצהיר התובע אינו קשור בהכרח לסעיף 9 לתצהיר, קרי לא ברור האם אכן "לשון הרע" הנטען בסעיף 2 הן אותן אמירות שמנויות בסעיף 9 לתצהיר. העובדה שהתובע מציין כי האמירות הופנו כלפיו במסדרונות בית הדין מחזקת דווקא את המסקנה כי אין מדובר באותן אמירות ביחס אליהן הוגשה התביעה ("נחש", "מפגר", "בוגד" גיס חמישי" וכו') שכן בסעיף 2 מתייחס התובע לאמירות מאוחרות יותר, אשר נאמרו לו לכאורה במועדים אחרים, לאחר הגשת כתב התביעה, במסדרונות בית הדין.
--- סוף עמוד 26 ---
129. שנית, רעייתו של התובע לא התייצבה לעדות ולא הוכח כי הגיעו לאוזניה האמירות הנטענות (שממילא לא ברור מה הן). כך גם ביחס ל"אנשים איתם אני עובד" לא הובהרה זהות האנשים העלומים, אלה לא התייצבו לעדות וממילא ברור כי לא הוכח שאמירות כלשהן שעולות כדי לשון הרע אכן הגיעו לאזניהם.