11. בפסקי דין אחרים, הוכרה תניית שיפוט זר כייחודית, אף שלשונה לא היתה ברורה וחד-משמעית. כך נעשה בע"א 334/64 נברום מריטים בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ו-הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד יט 159 (1965) (השופט (כתוארו אז) י' זוסמן); בר"ע 162/83 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(2) 333, 336-337 (1983) (מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר); וברע"א 6767/15 דיפוכם (1989) בע"מ נ' wacker chcmic ag (29.10.2015) [פורסם בנבו] (השופט י' עמית).
12. אם לא די בכך, ישנם פסקי דין שנתקיים בהם "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה על תנח ידך" (קהלת ז, יח). לגבי שאלה פרשנית אחת ננקט כלל פרשני אחד, ולגבי שאלה פרשנית שנייה נעשה שימוש בכלל פרשני אחר, העומד בסתירה לכלל הראשון. כך למשל, בעניין דורון, נדונה תחילה השאלה אם מדובר בתנייה ייחודית או מקבילה, וכך נאמר:
"עיון מדוקדק בסיפא של התניה מעלה כי זו נוקטת לשון פעילה וגורפת: 'כל סכסוך בין הצדדים יוגש לערכאות המתאימות בתאילנד', ולטעמי פשוטו של מקרא תומך במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית. תימוכין לכך ניתן למצוא בפסק דינו של השופט ד' לוין [בעניין אדרת שומרון], שם נאמר כי ניסוח תניה באופן פעיל ('תביעות תוגשנה') תומך במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית, זאת בשונה מניסוח סביל ('לבית משפט פלוני תהא סמכות') [...]. בנסיבות המקרה דנן, החלת הדין התאילנדי על החוזה והימצאות המקרקעין מושא ההסכם בתאילנד, תומכות גם הן במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית. שלא כבית משפט קמא, אשר היה ער להנמקות דלעיל [...], איני סבור כי העובדה שהתניה לא שללה במפורש סמכותם של בתי משפט אחרים, יש בה כדי לעורר ספק באשר לפרשנותה הנכונה. שאלה זו נדונה בעניין אדרת שומרון [...], שם נקבע כי גם בהיעדר שלילת סמכות מפורשת של בתי משפט אחרים, אין הכרח להסיק כי מדובר בתניית שיפוט מקבילה".
נקבע אפוא, כי מדובר בתנייה ייחודית ולא מקבילה, אף שניסוח התנייה לא היה חד-משמעי, ונדרש הליך פרשני כדי להגיע למסקנה זו. מיד לאחר מכן נפנה בית המשפט להכריע בשאלה האם תניית השיפוט חלה על כל המערכת ההסכמית שנחתמה בין הצדדים, או שמא רק על החוזה האחרון שבו הופיעה תניית השיפוט. בהקשר זה נאמר כך:
"כידוע, כתנאי לתוקפה, על תניית שיפוט זר להיות 'חד-משמעית, מפורשת וברורה בנוסחו של ההסכם', ואין להסיק על קיומה מבין השיטין או על יסוד משמעות מכללא (ראו דברי השופטת נאור [בעניין הראל]; דברי הנשיא שמגר [בעניין מנו]. דברים אלה נאמרו לגבי תניית השיפוט גופא, ובעניין סאמיט זכה כלל זה לחיזוק והוחל גם לגבי אופן ניסוח הפניה למסמך המאזכר את תניית השיפוט. דהיינו, 'כשם שעל תניית השיפוט עצמה להיות ברורה ומפורשת, כך תנייה חוזית המפנה למסמך אחר בו מעוגנת תניית השיפוט צריכה להיות ברורה ומפורשת' [...]. ההיגיון מאחורי הדברים ברור. על צד המבקש לשלול מן הצד שכנגד את הזכות להתדיין בפני פורום מוסמך, לבטא כוונתו 'מפורשות וברורות בנוסחו של החוזה' (עניין מנו, שם), ועל כן אין להתיר לו לעשות כן באמצעות הפניה כללית למסמכים בלתי מסוימים (עניין סאמיט, שם)".