26. חברי מעלה נימוק נוסף לתמיכה בעמדתו. לדבריו, מן המשפט המשווה ניתן ללמוד כי יש מקום להרחבת תניית השיפוט הזר על צדדים שלישיים. ממילא סבור חברי, כי הגלובליזציה "מחייבת אותנו ליישר קו עם כללי הפרשנות אשר נהוגים בעולם הגדול ביחס לתניות שיפוט-זר ייחודיות". אין בידי להסכים לכך, משום שזהו כלל פרשנות חדש ומפתיע, ואין לו סימוכין בפסיקתנו הענפה, רבת-השנים. חברי אמנם מציין בפסקה 13 לחוות דעתו, כי כללי הפרשנות בעניין תניית שיפוט זר דוגלים "בפרשנות לשונית-דווקנית במטרה לכונן ודאות בענייני מסחר בינלאומי", תוך שהוא מפנה לאמור בעניין De Neef, אך בכך אין כדי לסייע. פסק הדין בעניין De Neef אכן דוגל "בפרשנות לשונית-דווקנית", אך לא מן הטעם של "כינון ודאות בענייני מסחר בינלאומי". טעם זה לא נזכר בעניין De Neef. פסק הדין בעניין De Neef, נסמך על נימוקי פסק הדין בעניין מנו, שלפיהם "מי שמבקש לשלול מן הצד השני זכות של התדיינות בפורום מוסמך, מן הנכון שיבטא זאת מפורשות וברורות בנוסחו של החוזה". לדברים הללו אין קשר לכינון ודאות בענייני מסחר בינלאומי. גם לא ברור מהו מקומו של הכלל המוצע. האם מדובר בכלל שאמור לייתר את כללי הפרשנות הקיימים? אם התשובה לכך בשלילה, אזי כיצד עלינו לנהוג מקום שבו ימצֵא כי הכלל האמור עומד בסתירה לכללים הפרשניים המקובלים בפסיקתנו משכבר הימים? שימוש בכלל האמור, רק כאשר אינו עומד בסתירה לכללי פרשנות 'כחול-לבן', ירוקן אותו מתוכן, ויהפוך אותו לחסר משמעות, משום שלא יהא בכוחו להשפיע באופן מעשי על התוצאה, לכאן או לכאן.
27. לקראת סיום, מעלה חברי נימוק נוסף לכך שהתנייה אמורה לחול גם על צדדים שלישיים: "האפשרות של המבקש [...] לשלוח הודעת צד ג' לחברה הבלגית, בהתבסס על עילת שיפוי חוזית או נזיקית. במקרה זה, החברה הבלגית, שכאמור הבטיחה לעצמה כי התביעות בקשר להסכם שעשתה עם המשיבה [ידונו] אך ורק בבלגיה, תמצא את עצמה בהתדיינות בישראל". על כך יש להשיב בשלושה: ראשית, כאמור לעיל, גם חברי אינו חולק על מסקנת הדברים בעניין מנו, אף שהוא מבחין בין עניינה של סוכנת מקומית של החברה, לבין עובד או מנהל בחברה. ממילא, תמיהה דומה עולה גם אליבא דשיטת חברי עצמו. ניטול לדוגמה את עניין מנו, שם נקבע כי תניית השיפוט הזר אינה חלה על מנו, הסוכנת הישראלית של החברה האיטלקית. משהוגשה התביעה נגד מנו בבתי המשפט בישראל, יכולה היתה מנו להגיש הודעת צד שלישי נגד החברה האיטלקית. בדרך זו, החברה האיטלקית "שהבטיחה לעצמה כי התביעות בקשר להסכם שעשתה" ידונו אך ורק באיטליה, "תמצא את עצמה בהתדיינות בישראל". אם כן, גם חברי השופט שטיין מוצא עצמו ניצב מול אותו קושי. שנית, הקושי שמעלה חברי, לגבי דידי, כלל אינו מתעורר. במצב דברים רגיל, שבו היחסים העסקיים בין אותו צד שלישי לבין הנתבעת – נמשכים כסדרם, הרי שאותו צד שלישי לא ימהר להגיש הודעת צד שלישי, ש'תגרור' את הנתבעת לדיון בבתי המשפט בישראל, ובכך יעמיד בסכנה את יחסיו עם הנתבעת. שלישית ובכך עיקר: ככלל, יש להניח, כי יחסי הנתבעת עם עובדיה וסוכניה, מוסדרים בחוזה נפרד ועצמאי. עוד ניתן להניח, כי במרבית המקרים, יכיל החוזה האמור גם תניית שיפוט, המסדירה את מקום השיפוט בכל סכסוך שיתגלע בין הנתבעת, לבין העובד או הסוכן. ממילא, אותה תנייה, בחוזה שבין הנתבעת לצד השלישי, היא זו שתחסום את דרכו של העובד, או הסוכן, מלהגיש הודעת צד שלישי נגד הנתבעת. ככל שלא קיימת תניית שיפוט כאמור, או שהיא אינה מכסה אפשרות של הגשת הודעות צד שלישי, הרי שאין לה, לנתבעת, להלין אלא על עצמה. אין מקום 'לעקם את הכתוב' ולסטות מכללי הפרשנות הלשוניים-דווקניים, שהגיונם בצדם, אך בשל החשש האמור. אם הנתבעת אינה מעוניינת למצוא עצמה בהתדיינות בישראל, בשל הודעות צד שלישי שהגישו עובדיה, מנהליה וסוכניה, תתכבד ותסדיר זאת מראש, באמצעות חוזים מתאימים, מול אותם עובדים, מנהלים וסוכנים.