סוף דבר
28. משעמדתי על חוסר האחידות בפסיקה, לא ניתן עוד 'לשבת על הגדר'; נדרש 'לבחור צד'. משכך, לאחר שקילת השיקולים הצריכים לעניין, באתי לכלל מסקנה, נוכח מכלול הנימוקים שפורטו לעיל – ובראש ובראשונה מחמת הצורך בקיומו של כלל פרשנות ברור, יציב וחד-משמעי – כי יש 'להחזיר עטרה ליושנה', ולהעמיד את ההלכה שנקבעה בעניין מנו על מכונה. לוּ תישמע דעתי, מעתה ואילך יהא נקוט בידינו כלל פרשנות אחד ויחיד, לכל עניין שבו מתעוררת שאלה פרשנית לגבי תניית שיפוט זר, כמבואר בפסקה 22 לעיל. כלל זה נקבע לפני למעלה מ-30 שנה, בידי הנשיא מ' שמגר; "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" (ירמיהו מח, יא).
29. כפועל יוצא, ישׂומו של הכלל האמור על העניין שלפנינו, הביאני למסקנה כי אין בכוחה של תניית השיפוט הזר בהסכם שבין המשיבה לבין החברה הבלגית, כדי לחסום את בירור תביעת החברה נגד המבקש בבתי המשפט בישראל.
אשר על כן, אם תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור.
ש ו פ ט
השופט ד' מינץ:
30. דעותיהם של חבריי נחלקו בשאלת פרשנותה של תניית השיפוט ובשאלת כללי הפרשנות שיש להחיל על תניות שיפוט זר ככלל. בהקשר זה של כללי הפרשנות, דעתי היא כדעתו של חברי השופט סולברג לפיה תניית שיפוט זר יש לפרש בצמצום.
31. תהיה הפרשנות בדבר החלתה של תניית שיפוט זר בחוזה אשר תהייה – רחבה או קצרה, כחֻדה של מחט או כפתח שעגלות וקרונות נכנסין בו – החוזה שבו קיימת תניית שיפוט, כובל ויכול לכבול, כמו כל חוזה, אך ורק את הצדדים לו (וראו: סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי 426 (2013); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 96 (2003) (להלן: פרידמן וכהן); בע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים, פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (22.1.2007) [פורסם בנבו]). על כן, תהיינה כתפיה של המילה "כל" (All) בתניית השיפוט רחבות ככל שתהיינה, ככלל בכוחן להרחיב לכל היותר את גבולות מושא הסכסוך עליו תחול התניה, אך אין בכוחן לכלול בגבולותיה של התניה גוף שאינו צד להסכמה הגלומה בה.
32. ברם לכלל האמור קיימים חריגים בהם חוזה יחייב או יזכה גם גורם שאינו צד לו. כך למשל, במקרים מסוימים בהם צד זר לחוזה הופך להיות בעל זכויות בנכס מושא החוזה, הוא יהיה מחויב בחובות ובזכויות על פיו (ראו בין היתר: סעיף 21 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971; סעיפים 29(א) ו-62(ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; סעיף 9(ג) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971). כך גם למשל, מקום בו צד התקשר בחוזה כשלוח של אחר מבלי שהצד השני לחוזה ידע על כך או על זהות השולח ("שליחות נסתרת"), החוזה יחייב הן את השלוח והן את השולח, על אף שהשולח אינו צד ישיר לחוזה (סעיף 7 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). כך גם למשל, צד לחוזה יכול להמחות לצד שלישי חבות או זכות הקיימת לו מכוח החוזה (סעיפים 1 ו-6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969). במקרים מעין אלו, אותה חבות או זכות אשר הומחתה לצד השלישי יחייבו אותו אף שלא היה צד להסכם (להרחבה ראו: פרידמן וכהן, עמ' 104-96).
33. חריג נוסף, ואולי העיקרי שבהם והרלוונטי לענייננו, לכלל לפיו חוזה כובל רק את הצדדים לעריכתו, הוא חוזה לטובת אדם שלישי (סעיפים 38-34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)). דיני החוזים מכירים, כנגזרת מהרעיון המרכזי העומד ביסודם בדבר הקניית תוקף לרצון הצדדים, בזכות האכיפה של אדם שלישי אשר הצדדים לחוזה חפצו להעניק לו זכות כאמור (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 715 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). הקביעה אם מדובר בחוזה לטובת צד שלישי אם לאו, תלויה בשאלה האם הצדדים או אחד מהם נטלו על עצמם חיוב כלפי צד שלישי ובכך העניקו לו זכות כלפיהם, והאם הם התכוונו במקביל לכך להקנות לצד השלישי זכות לדרוש את קיום החיוב (סעיף 34 לחוק החוזים; שלו וצמח, עמ' 721-720; ע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, פ"ד לח(1) 640, 643 (1984) [פורסם בנבו] (להלן: עניין חושי); ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה, פסקה 19 (24.8.2015) [פורסם בנבו]; רע"א 794/14 אלפסי נ' קרייג, פסקה 3 (14.1.2015) [פורסם בנבו]). אין הכרח שהחוזה יציין מפורשות את זכותו של הצד השלישי לדרוש את קיום החיוב, והקניה כאמור יכול גם שתהיה משתמעת (ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849, 866 (1999); עניין חושי, עמ' 643). למעשה, שאלת זכותו של המוטב תתעורר בדרך כלל כאשר החוזה אינו מציין מפורשות את מעמדו או את כוונת הצדדים להקנות לו זכות אכיפה (שלו וצמח, עמ' 723).
34. לעמדתי, נסיבות העניין שלפנינו מוליכות למסקנה כי יש לקרוא את תניית השיפוט כחיוב לטובת צד שלישי – המבקש, המקים לו זכות לדרוש את אכיפתו. ראשית, לא יכול להיות חולק כי החיוב שנטלו על עצמם הצדדים לברר את כל התביעות הנוגעות להסכם במקום השיפוט המוסכם בבלגיה, הוא חיוב המיטיב עם המבקש. המבקש מתגורר דרך קבע בבלגיה ומכהן כמנהלה של החברה הבלגית. ברי אפוא, כי ניהול התביעה נגדו בבלגיה מיטיב עמו (ובהערת אגב ייאמר, כי עצם התנגדותה הנחרצת של המשיבה כאן לניהול התביעה בבלגיה והעדפתה את בירורה בישראל, מלמדת כי יש דברים בגו). שנית, המבקש מכהן כאמור כמנהלה של החברה הבלגית, ולטענת המשיבה עצמה – במשא ומתן לקראת העסקה התקיימו שיחות רבות בינה לבין המבקש, אשר לעמדתה הבטיח הבטחות באופן אישי ואשר על בסיסן גובשו ההסכמות (כפי שצוין למשל בסעיפים 5-3 לתשובת המשיבה בבית המשפט המחוזי מיום 11.7.2021). ברור אם כן, כי כבר בעת המשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם, הפנימו הצדדים כי כל סכסוך שיתגלע בקשר עם ההתקשרות יצריך, לשם בירורו כדבעי, מעורבות הן של החברה הבלגית והן של המבקש. בנסיבות מעין אלו, למרות ששותף אני כאמור לדעה שהמבקש לא היה צד ישיר להסכם, הדעת נותנת כי הצדדים התכוונו להקנות לו כצד שלישי לחוזה זכות לאכוף את החיוב לנהל את ההליך בבית המשפט המוסמך בבלגיה. אם לא כן, כפי שציין חברי השופט שטיין, הייתה בידי הצד החפץ בכך דרך לעקוף את תניית השיפוט המוסכמת. ברי כי לא לכך כיוונו הצדדים בעת שהתקשרו בהסכם.
35. אוסיף כי גם הדין האמריקאי מכיר באפשרות להחיל תניית שיפוט זר על צד שלישי להסכם – מבלי לראות בו צד ישיר להסכם – מקום בו החוזה מיטיב עמו וניתן היה לצפות שבירור הסכסוך יתרחש בפורום הזר (וראו: Clinton v. Janger, 583 F. Supp. 284, 290 (N.D. Ill. 1984); Coastal Steel v. Tilghman Wheelabrator LTD, 709 F.2d 190, 202-203 (3d Cir. 1983), אם כי תשומת הלב מופנית לכך שבעניין Coastal אותו צד שלישי ביקש לאחוז את החבל משני קצותיו – ליהנות מהזכות הניתנת לו על פי ההסכם ולהתנער מתניית השיפוט שבו. וראו לעניין זה גם את שנקבע בע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S – Continent Israel Schiffahrts G.M.B.H, פ"ד מ(2) 673, 682 (1986); ויצוין כי פסקי דין האמורים הוזכרו גם בפסק הדין בעניין Manetti-Farrow, Inc. v. Gucci Am., Inc. 858 F.2d 509, 514 (9th Cir. 1988) שצוין על ידי חברי).
סיכומו של דבר, מהנימוקים שפורטו אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט שטיין.
ש ו פ ט
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין, אליו הצטרף השופט ד' מינץ מנימוקיו, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג. באשר לגישה הפרשנית הכללית בעניינן של תניות שיפוט, הוחלט ברוב דעות כאמור בחוות דעתו של השופט נ' סולברג, אליה הצטרף השופט ד' מינץ, כנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין.
ניתן היום, א' באדר א' התשפ"ב (2.2.2022).