שלישית, אין בעובדה שהמנוחה לא פנתה לעורכי הדין שערכו את הצוואה המוקדמת, אם בכדי לשנות את הצוואה ואם בכדי לבטלה, כדי להעיד על מעורבות התובעת, שכן בחירת המנוחה לערוך צוואה חדשה בכתב יד תואמת את התנהלותה עד כה. כל הצוואות שנכתבו במרוצת השנים על ידי המנוחה נעשו בכתב יד, מבלי שהיא פנתה או נזקקה לעורכי דין, למעט כאמור לצורך עריכת הצוואה המוקדמת. הצוואה המוקדמת מהווה איפוא חריג להתנהלות המנוחה בכל הנוגע לצוואותיה, בעוד הצווואה המאוחרת נעשתה בדרך ובאופן שהמנוחה משך השנים נהגה לפעול.
לבסוף, צוואה חדשה רואים אותה כמבטלת את קודמתה ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה; זאת אפילו אם אין בה ביטול מפורש של הצוואה הקודמת [סעיף 36(ב) לחוק הירושה; ע"א 7706/06 ישועה נ' אלבז (29.4.2010)].
באשר לנסיבות שלפני עריכת הצוואה-
99. הטענה בדבר העדר סבירות לכך שהתובעת, אשר הייתה מעורבת באופן מלא בכל דבר ועניין הקשור במנוחה, לא היתה מעורבת בעריכת הצוואה – לטענת הנתבע, מהראיות והתיעוד עולה כי התובעת נהגה להתערב בכל דבר ועניין הקשור למנוחה, לפיכך אין להאמין ולקבל את עדותה של התובעת אשר לא מתיישבת עם ההיגיון הסביר והשכל הישר, כי היא לא שאלה, לא התעניינה, ולא דיברה עם אמה כלל, בעת שביקשה את צוואת 2010 וגם לאחר שערכה את הצוואה המאוחרת ונתנה לה אותה (סעיפים 25-23 לסיכומי הנתבע).
לעניין זה, העידה התובעת, כי אמה פנתה אליה ובקשה ממנה להביא עימה באחד מביקוריה את צוואת 2010, זו שנמצאת בדירתה, והיא אכן עשתה זאת והביאה אליה עותק צילומי של צוואה זו; זמן מה לאחר מכן, באחד הביקורים הושיטה לה המנוחה את שתי הצוואות, האחת- זו משנת 2010 והשנייה- זו הצוואה המאוחרת (סעיף 26 לתצהיר התובעת; עמ' 72, ש' 25-19). כמו כן, העידה התובעת, כי לא ידעה לשם מה מבקשת המנוחה את צוואת 2010 ולא שאלה אותה לפשר רצונה זה "בדיעבד הבנתי שהיא רצתה לשנות בה דברים. כשהיא ביקשה ממני לא ידעתי למה, רצתה לראות
--- סוף עמוד 46 ---
אותה. לא שאלתי אותה... היא ביקשה לראות, אז היא רוצה לראות. אני צריכה לשאול למה היא רוצה לראות?" (עמ' 72, ש' 15-12). ורק כשהמנוחה מסרה לה את מסמך הצוואה המאוחרת, הודיעה לה שזו צוואתה החדשה, מבלי שפירטה בפניה את תוכנה (עמ' 73, ש' 13-8).
עדותה זו של התובעת לא נסתרה.
ראשית, אין לשלול את העובדה שהתובעת פעלה על פי בקשות המנוחה מבלי לשאול אותה לשם מה דרושה לה צוואת 2010 ובוודאי אין לשלול את העובדה שכשהמנוחה מסרה לידיה את הצוואה המאוחרת לא שאלה שאלות, שהרי תוכנה והוראותיה של הצוואה היו גלויים בפניה.