--- סוף עמוד 9 ---
המשפט, במוצגים של תיק אחר (ואף עותק זה, למרבה הצער, הוא עותק סרוק שאיכותו לא גבוהה). איתורו של עותק זה אפשר להסיר חלק מסימני השאלה העובדתיים שליוו את ההתדיינות.
13. הסעד העיקרי שנדרש בתביעה בעניין חנון בשלום היה סילוק ידם של הנתבעים המחזיקים במקרקעין ומסירת החזקה לידי התובעים – הוועדים היהודיים. התביעה הוגשה בעקבות פסיקתו של בית המשפט בעניין אל איובי, ובית משפט השלום הבהיר כי אין לחרוג ממנו, ומכאן שאף אין מקום לטענה שהמחזיקים הם מי שפלשו לקרקע שלא כדין. על כן, הוועדים היהודיים העלו טענות אחרות, ובכלל זה שעל-פי החוק הירדני השכירות שנעשתה עם המחזיקים הייתה טעונה רישום, שהרשות שקיבלו המחזיקים בוטלה, ושהממונה על הרכוש הירדני פעל בניגוד לחובותיו לפי המשפט הבינלאומי. מנגד, הנתבעים העלו מספר טענות חלופיות, ובהן שהסכמי השכירות עמם תקפים, שהם פעלו ברשות, שהם זכאים לרכוש את הקרקע בהתאם לדינים החלים על "בניה ונטיעה במקרקעי הזולת", ושלמצער יש להכיר בהם כדיירים מוגנים, ואף לתת להם "סעד מן הצדק". כמו כן הם הגישו תביעה נגדית למימוש זכותם לרישום הנכסים על שמם.
14. בעיקרו של דבר, בית משפט השלום דחה את התביעה לסילוק יד. לצורך כך, הוא הביע עמדה ביחס לחלק מטענות ההגנה על המחזיקים, אך למעשה לא הכריע בהן באופן מלא.
15. בפרט, בית משפט השלום דחה את הטענה שלפי החוק הירדני שחל במועדים הרלוונטיים השכירות הייתה חייבת ברישום, ובלשונו: "נמצא שכשרות זיקתם של הנתבעים מכח חוזי השכירות לא עורערה ויש לקיימה" (שם, בפסקה 12). די היה בכך לצורך דחיית התביעה. בהמשכו של פסק הדין, דן הנשיא שמחה בטענות נוספות שעלו, אך למעשה לא נדרשו להכרעה באותו שלב. כך, בהמשך לקביעתו כי הנתבעים החזיקו בשכירות חוזית תקפה שלא היה צורך לרשמה, הוא קבע כי "לא הוכח כל שינוי במעמדם מאז. מכאן שהיתה לנתבעים זכות להמשיך ולהתעורר בדירותיהם מכח חוק הגנת הדייר הירדני עד 1967 ומכוח חוקי הגנת הדייר הישראליים מאז 1967" (שם, בפסקה 16). כמו כן, בית משפט השלום העלה ספקות לגבי מעמד המוסד של רשות במקרקעין לפי הדין הירדני, וסבר שאין לשלול את האפשרות להחלת הזכות של רכישה על-ידי הבונה במקרקעי הזולת מאחר ש"בנסיבות המקרים [הנדונים] דומה שמדובר
--- סוף עמוד 10 ---
ב'תום לב' או 'בזכות משוערת מדומה'" (שם, בפסקה 16). לבסוף, נדחתה התביעה הנגדית לרישום הזכויות כתביעה שטרם הגיעה זמנה.