16. כאמור, על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שניתן בעניין חנון במחוזי צוין כי על אף שיש "מידה לא קטנה של אי-בהירות באשר לעובדות המוסכמות", עולה בבירור מטענות הוועדים היהודיים כי הם אינם חולקים עוד על כך שאכן נערכו חוזים בין הרשויות הירדניות לבין המחזיקים (או מי שבאים בנעליהם), וזנחו את טענתם לכך שפעולותיהן של רשויות השלטון הירדני נעדרות תוקף. לגוף הדברים, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו המפורט כי הנתבעים באותו הליך, המחזיקים בנכסים במתחם, "רכשו את זכותם בקרקע בדין", וזאת על רקע השרשור החוזי שהעביר את הקרקע מידי הממונה הירדני אל ממשלת ירדן ומשם בחוזי שכירות אל המשתכנים.
17. בית המשפט המחוזי הוסיף – "כדי להימנע מסכסוכים עתידיים" – כי "משעה שהוחלו חוקי מדינת ישראל על הקרקע, רכשו המשיבים [המחזיקים בנכסים – ד' ב' א'] מעמד של דיירים מוגנים מכח חוק הגנת הדייר". מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את טענתם של המחזיקים לזכויות בעלות בנכסים. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי אפילו לגרסת המחזיקים, "הייתה זכות זו ענין לאופציה שניתנה להם על-מנת שהיא תמומש בתנאים מסוימים, ולא הוכח לא שהם ביקשו את המימוש ולא שהם היו זכאים לתבוע זאת". חלק מהמחזיקים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, וזו נדחתה ביום 27.10.1991 (רע"א 3247/91, [פורסם בנבו] הנשיא מ' שמגר).
18. בהמשך, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, התנהלו בבית הדין לשכירות בירושלים הליכים נוספים בין הוועדים היהודיים לבין מחזיקים שונים בנכסים במתחם (שאינם בעלי הדין שבפנינו). בהליכים אלה נקבע כי על המחזיקים שנתבעו שם לשלם דמי שכירות חודשיים לוועדים היהודיים (ת"ש 45/93, ת"ש 46/93). בית הדין לשכירות קבע כי המחזיקים אינם יכולים להעלות טענות בנוגע לבעלות בנכסים במסגרת הליך של בקשה לקביעת דמי שכירות, בהתחשב במעשה בית דין שחל על הצדדים, על רקע ההתדיינות הקודמת. עוד נקבע, כי השתק הפלוגתא חל גם על מחזיק שהיה בעל דין בפני בית הדין לשכירות ולא היה צד להתדיינות בעניין חנון במחוזי. זאת, משום שלמעשה מוצו כל הטענות בנוגע לכלל הנכסים, לרבות הנכס שבו התגורר אותו בעל דין. ביום 28.7.1998 דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהוגש
--- סוף עמוד 11 ---
על פסק דינו של בית הדין לשכירות (ע"א 4203/97, [פורסם בנבו] השופטים (כתוארם אז) ד' חשין, ע' קמא, ו-י' עדיאל). בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין שניתן בעניין חנון במחוזי מהווה פלוגתא פסוקה באשר לשאלת הדיירות המוגנת ואין הצדדים רשאים להשיג עליה. לעומת זאת, נקבע כי לעניין הבעלות, קביעת בית המשפט המחוזי בעניין חנון במחוזי אינה מהווה מעשה בית דין. עם זאת, נקבע כי ממילא בעלות במושכר אינה מהווה תנאי הכרחי להכרה במעמד של "בעל בית" כהגדרתו בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). בהמשך, דחה בית משפט זה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 6001/98 גאווי נ' ועד העדה הספרדית בירושלים [פורסם בנבו] (10.1.1999), הנשיא א' ברק (להלן: רע"א 6001/98)).