13. להשלמת הדברים יצוין כי במהלך הדיון שקיימנו בערעור ביום 31.1.2022 הצענו לצדדים לבוא בדברים לצורך בחינת אפשרות לסיום ההליך בהסכמה, תוך גיבוש מתווה משותף בדבר גובה החוב שישולם לקוגיטו וכן בדבר אופן התשלום ומועדי התשלום. ואולם, ביום 3.2.2022 הודיעו הצדדים כי הם לא הצליחו להגיע להסכמות וביקשו כי יינתן פסק דין בערעור.
דיון והכרעה
14. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, החלטנו לדחות את הערעור ולאמץ את פסק דינו של בית המשפט קמא, מטעמיו, על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).
15. בית המשפט קמא בחן את לשון הסכם המימון וכן את נסיבות כריתתו ותכליותיו, בהתבסס על העדויות שנשמעו בפניו וראיות נוספות שהוצגו על ידי הצדדים לאורך ההליך שהתנהל במשך מספר שנים. על רקע זה הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי מדובר בהסכם אשר נחתם בין צדדים מנוסים ומתוחכמים, שהיו מודעים להוראותיו ולמשמעויות השונות הנגזרות ממנו. בפרט, נקבע כי הסעיפים הנוגעים להעמדת ההלוואה לפירעון מיידי ולאי-ניצול מסגרת האשראי אינם מגלמים "ריבית מוסווית", אלא מהווים סעיפי פיצוי בעלי רציונאל עסקי ברור המשקפים את חלוקת הסיכונים והסיכויים בין הצדדים במועד כריתת ההסכם. אף שאין לכחד כי סכום הפיצוי שבו חויבו המערערים הוא גבוה וחריג, מסקנה זו של בית המשפט קמא מקובלת עלינו, וזאת בפרט על רקע אזהרתו של עו"ד עישר אשר מעידה כי כבירי ושותפיו לעסקה התקשרו בה "בעיניים פקוחות", והיו מודעים באופן מלא לתשלומים שבהם יחויבו אם ההסכם לא יקוים כמתוכנן. אנו סבורים כי בית המשפט קמא בחן כנדרש את התשתית הראייתית שהייתה בפניו; מסקנותיו המשפטית נתמכות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו; ואין בהן טעות שבחוק.
16. אשר לטענה שהועלתה בערעור בנוגע לביצוע ההסכם בחוסר תום לב – טענה שעל פי הנטען לא זכתה להתייחסות בפסק הדין – לא שוכנענו כי בנסיבות העניין עצם העמדת ההלוואה לפירעון מיידי לאחר שניתן צו הקפאת הליכים בעניינה של החברה הלווה, מהווה הפרה של החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים, לקיים את החיובים הנובעים מחוזה בדרך מקובלת ובתום לב.
המערערים טוענים בהקשר זה כי לא היה מקום להסתמך על מצבה הכלכלי של החברה לצורך העמדת ההלוואה לפירעון מיידי, שכן החברה נרשמה כצד להסכם המימון באופן פורמלי בלבד. עם זאת, ואף שהחזר ההלוואה לא מומן בפועל על ידי החברה, לא ניתן לנתק את הקשר בין פרויקט האצטדיון – שבגינו נחתם הסכם המימון, לחברה אשר החזיקה בזכויות הניהול של קבוצת הכדורגל, וזאת בין היתר משום שתנאי לגישה למכרז שערכה עיריית בת ים היה זיקה לקבוצת כדורגל כלשהי (וראו הדברים שאליהם הפנה בית המשפט קמא בעדותו של כבירי, בפסקה 28 לפסק דינו). כמו כן, ניתן להניח כי הצדדים לא השחיתו מילותיהם לריק כשקבעו במסמך התנאים הנוספים להסכם כי אחד האירועים שיאפשרו לקוגיטו "להעמיד לפירעון מיידי, באופן מיידי וללא מתן הודעה מוקדמת, את יתרת סכום ההלוואה [...] ויתר החיובים המובטחים, בתוספת פיצוי בגין פירעון מיידי" הוא "אם תוגש בקשה להקפאת הליכים לגבי הלווה [...] ו/או יינתן צו להקפאת הליכים כאמור" (סעיף 13.1.7 למסמך התנאים הנוספים). החברה הגישה בקשה להקפאת הליכים, בה צוין כי אין לה מקורות לשלם את חובותיה שמתקרבים לכ-100 מיליון ש"ח וכי והיא מצויה "בחדלות פירעון ברורה וזועקת וערב קריסה מוחלטת" (פסקה 4 לבקשת הקפאת ההליכים מיום 6.12.2016 שצורפה כמוצג 13 למוצגי קוגיטו). בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בדרישת קוגיטו להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי כשימוש שלא בתום לב בזכות שהוקנתה לה בחוזה, וזאת בפרט בהתחשב בהיקף הסיכון שנטלה על עצמה ביחס לפרויקט האצטדיון.
17. סיכומם של דברים – הערעור נדחה. בהינתן תוצאה זו ובשים לב לכך שהליך הערעור דנן נוהל במלואו, המערערים יישאו בהוצאות קוגיטו ובשכר טרחת עורך דינה, בסכום כולל של 45,000 ש"ח.