בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8182/20
לפני: כבוד הנשיאה א' חיות
כבוד השופט ג' קרא
כבוד השופט ש' שוחט
המערערים: 1. אמיר גרוס כבירי
2. סופרמטיסט גרופ בע"מ
3. תמר כבירי
נ ג ד
המשיבות: 1. קוגיטו קפיטל שותף כללי בע"מ
2. קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי שותפות מוגבלת
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.9.2020 בה"פ 31202-03-17 אשר ניתן על ידי כבוד השופטת א' לושי-עבודי
תאריך הישיבה: כ"ט בשבט התשפ"ב (31.1.2022)
בשם המערערים: עו"ד עדי בראונשטיין; עו"ד יפים דבידוב
בשם המשיבות: עו"ד עופר שפירא; עו"ד רן קרן
פסק-דין
הנשיאה א' חיות:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי) בה"פ 31202-03-17 ובה"פ 45570-03-17 [פורסם בנבו] מיום 21.9.2020, אשר דחה את טענות המערערים ביחס לחיובים שונים שהוטלו עליהם מכוח הסכם שבמסגרתו העניקו המשיבות מימון לפרויקט לבניית אצטדיון כדורגל בעיר בת ים.
רקע הדברים
1. המערער 1, מר אמיר כבירי (להלן: כבירי) היה בין חודש יוני 2015 לחודש דצמבר 2016 בעל מלוא זכויות הניהול, בעל השליטה ודירקטור בחברת הראל אחזקות – מועדון הכדורגל הפועל תל-אביב בע"מ (להלן: החברה), שהייתה באותה עת בעלת זכויות הניהול במועדון הכדורגל הפועל תל אביב (להלן: קבוצת הכדורגל). ביום 30.6.2016 נחתם הסכם בין המערערת 2 – חברת סופרמטיסט גרופ בע"מ (להלן: סופרמטיסט), שהיא חברה אחרת בשליטתו וניהולו של כבירי, ובין עיריית בת ים להקמת אצטדיון כדורגל בעיר אשר ישמש את קבוצת הכדורגל, ולצידו מרכז פעילות עסקית (להלן: פרויקט האצטדיון). זאת, לאחר שסופרמטיסט זכתה במכרז פומבי מס' 21/2015 שפרסמה עיריית בת ים בנוגע לפרויקט האצטדיון.
המשיבה 2 היא קרן שעוסקת באספקת פתרונות למימון ולהשקעה בעסקים והמשיבה 1 היא השותף הכללי של הקרן (להלן יחד: קוגיטו). קוגיטו זכתה במכרז של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה, בשיתוף אגף התקציבים במשרד האוצר, להפעלת קרן צמיחה להענקת אשראי לעסקים בינוניים בעלי מחזור שנתי של 10 עד 130 מיליון ש"ח.
2. ביום 8.9.2016 נחתם הסכם מימון בין קוגיטו ובין החברה, אשר כלל כחלק בלתי נפרד ממנו גם מסמך תנאים נוספים (להלן יחד: הסכם המימון). בהתאם לסעיף 3 להסכם, מטרתו היא מימון פרויקט האצטדיון. לפי ההסכם, קוגיטו העמידה לחברה הלוואת בסיס בסך של 7.5 מיליון ש"ח (להלן: הלוואת הבסיס) ומסגרת אשראי בסכום כולל של 27.5 מיליון ש"ח (להלן: מסגרת האשראי). בסעיף 9 להסכם המימון נקבעו בטוחות להחזר המימון ובהן נכללו, בין היתר, הון המניות הרשום והמונפק של סופרמטיסט והמוניטין שלה; זכויות סופרמטיסט בפרויקט האצטדיון; הלוואות בעלים שהועמדו או שיועמדו לסופרמטיסט; זכויות ביצירות אמנות שונות; וזכויות בשתי דירות בתל-אביב (להלן: דירות כבירי) בבעלות כבירי ואמו, המערערת 3, תמר כבירי. בנוסף לכך, כבירי ושותפו העסקי, מר מני ויצמן (להלן: ויצמן) חתמו על ערבות אישית להסכם. הלוואת הבסיס הוענקה לחברה ביום 15.9.2016 וביום 15.11.2016 ביצעה החברה משיכה ראשונה בסכום של כ-5 מיליון ש"ח ממסגרת האשראי שהוענקה לה (להלן: המשיכה הראשונה).
3. כשלושה חודשים לאחר שנחתם הסכם המימון, נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון וביום 6.12.2016 הגישה בקשה למתן צו להקפאת הליכים. ביום 12.12.2016 ניתן צו הקפאת ההליכים וביום 4.1.2017 ניתן צו פירוק זמני לחברה. ביני לביני, ביום 2.1.2017 העמידה קוגיטו לפירעון מיידי את האשראי שניתן לחברה וזאת מכוח הוראות הסכם המימון. לטענת קוגיטו, חובותיה של החברה לקוגיטו עמדו בחודש פברואר 2017 על סכום של 19,625,666 ש"ח לפי הפירוט הבא:
א. קרן החוב בסכום של 12.5 מיליון ש"ח (הלוואת הבסיס והמשיכה הראשונה).
ב. פיצוי בגין פירעון מיידי בסכום של 3,250,721 ש"ח, וזאת מכוח סעיף 13.1 למסמך התנאים הנוספים בהסכם המימון.
ג. פיצויים בגין אי-ניצול מסגרת האשראי בסכום של 3,323,667 ש"ח, וזאת מכוח סעיף 8.5 להסכם המימון.
ד. ריבית ודמי ליווי עסקי ובקרה שוטפים שנצברו עד לאותו מועד בסכום של 520,952 ש"ח, וכן מע"מ בסכום של 9,851 ש"ח בגין ריבית ודמי ליווי עסקי ובקרה שכבר שולמו.
ה. עלות שמאים שלא שולמה בהתאם להסכם המימון בסכום של 20,475 ש"ח.
4. היות שהחוב לא נפרע לאחר העמדתו לפירעון מיידי, פנתה קוגיטו ביום 13.2.2017 במכתבי דרישה לכבירי, אמו וסופרמטיסט, בהם צוין כי ככל שהחוב לא יפרע תפעל קוגיטו למימוש הבטוחות שנקבעו בהסכם. על רקע זה הוגשו שלוש תובענות לבית המשפט המחוזי בתל אביב אשר נדונו כולן בפני אותו מותב: תובענה שהוגשה על ידי קוגיטו נגד כבירי לאכיפת שעבודים ולמינוי כונס נכסים למימוש השעבודים האמורים (ה"פ 45570-03-17) [פורסם בנבו] (להלן: התובענה הראשונה); תובענה שהגישו המערערים – כבירי, אמו וסופרמטיסט – למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכם המימון הוא הסכם פסול הנוגד את תקנת הציבור ומשכך הוא בטל מעיקרו וכך גם הביטחונות שניתנו במסגרתו (ה"פ 31202-03-17) (להלן: התובענה השנייה); ותובענה שהגיש ויצמן נגד קוגיטו למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הערבות שהועמדה על ידו במסגרת הסכם המימון בטלה בהיותו "ערב יחיד" (ת"א 22899-03-17) [פורסם בנבו] (להלן: התובענה השלישית), ולגביה הגישה קוגיטו תביעה שכנגד בה נטען כי יש לחייב את ויצמן בפירעון ההלוואה ובתשלום רכיבים הנלווים לה.
ההליכים בתובענה השלישית (ובכללם התביעה שכנגד) עוכבו בהחלטה מיום 15.12.2019, וזאת עד להכרעה בתביעה כספית (ת"א 30254-09-19) שהגישו מפרקי החברה נגד גורמים שונים, וביניהם ויצמן, שבה נטען כי יש לחייבו בתשלום חובות החברה מכוח היותו בעל עניין ונושא משרה "בפועל" בחברה זו (בקשת רשות ערעור על ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים נדחתה (רע"א 353/20 קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי. שותפות מוגבלת נ' ויצמן [פורסם בנבו] (18.5.2020)). על כן, הערעור דנן ופסק הדין נושא הערעור נוגעים לתובענה הראשונה והשנייה בלבד.
5. במהלך הדיונים בתובענות שצוינו לעיל הוצעו לצדדים הצעות פשרה שונות שלא התקבלו על ידי הצדדים. ביום 30.5.2018 ניתנה החלטת בית המשפט קמא בה צוין כי בין הצדדים אין מחלוקת ביחס לכך שקרן החוב עמדה על סכום 12.5 מיליון ש"ח והמועד האחרון לתשלומה הוא 15.9.2018 וכן כי עד אותו מועד שולם לקוגיטו סכום של 2.76 מיליון ש"ח (להלן: החוב ששולם). על רקע זה קבע בית המשפט קמא כי "היה ועד ליום 15.9.2018 לא ישלמו [המערערים לקוגיטו] את סך קרן החוב העומדת על 12.5 מיליון ₪, ימונה כונס נכסים מיידי וקבוע לנכסים המפורטים בבקשה". כמו כן נקבע כי החוב ששולם יחשב כתשלום על חשבון הריבית "וככל שיימצא כי אין לחייב את [המערערים] בריבית או יש לחייבם בריבית נמוכה יותר, יהיה על [קוגיטו] להשיב את תשלומי הריבית". ביום 17.9.2018, משכבירי לא עמד בהסדר התשלומים, מינה בית המשפט את בא-כוחה של קוגיטו ככונס נכסים קבוע (להלן: הכונס) על הנכסים המשועבדים שפורטו בבקשת קוגיטו (1,000 מניות סופרמטיסט ומספר יצירות אמנות). בהחלטה מיום 19.1.2019 הורחב צו כינוס הנכסים והוחל גם על דירות כבירי, אשר נפדו בהמשך בסכום של 4.65 מיליון ש"ח (וראו פירוט בהליך שהתקיים בבית משפט זה לעניין פדיון הדירות – רע"א 2357/20 כבירי נ' קוגיטו קפיטל אס.אם.אי. שותפות מוגבלת [פורסם בנבו] (4.5.2020)).
6. ביום 27.11.2018 התקיים בפני בית המשפט קמא דיון שבמהלכו השמיעו הצדדים טיעון משפטי לעניין הריבית על החוב וכבירי נחקר על תצהירו. ביום 10.7.2019 נחקר מר גיא זוקין, שותף מנהל בקוגיטו, על תצהירו. בית המשפט התיר גם לוויצמן להגיש סיכומים במסגרת שתי התובענות הראשונות בשאלת הריבית בלבד, וזאת בכפוף לכך שההכרעה בנושא הריבית תחייב בבוא היום את הצדדים גם במסגרת התובענה השלישית. טענתם העיקרית של המערערים הייתה כי המרכיבים העיקריים שבגינם גדל החוב – הפיצוי בגין פירעון מיידי והפיצוי בגין אי-ניצול מסגרת האשראי – מהווים בפועל "ריבית רצחנית" שיש בה כדי להפוך את הסכם המימון כולו לחוזה פסול הסותר את תקנת הציבור ודינו להתבטל. לחלופין, נטען כי יש להורות על הפחתת סכום הריבית ולהעמידה על שיעור סביר; ולחלופי חלופין נטען כי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לצורך הפחתת הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם המימון. קוגיטו טענה מנגד כי טענות המערערים מהוות ניסיון להתנער מהתחייבויות חוזיות שהם נטלו עליהם מרצונם החופשי, כאנשי עסקים מנוסים אשר יוצגו על ידי עורכי דין ויועצים מקצועיים במסגרת המשא ומתן על הסכם המימון. קוגיטו הדגישה כי גם לאחר כריתת הסכם המימון, המערערים הוסיפו להכיר בתוקף ההסכם, וכי עד למועד הגשת התובענה על ידם לא הועלתה מצידם כל טענה בנוגע לכשרות ההסכם.
פסק הדין של בית המשפט קמא
7. ביום 21.9.2020 ניתן פסק הדין של בית המשפט קמא, בו התקבלה עמדת קוגיטו, וכלל טענות המערערים ביחס להסכם המימון (כמו גם טענותיו של ויצמן לעניין הריבית) – נדחו. בית המשפט ציין כי מן המסמכים והעדויות שהובאו בפניו ביחס להשתלשלות העסקה וטיבה, עולה כי מדובר בעסקה מסחרית בין גופים עסקיים, וליתר דיוק מדובר "בעסקת מימון בשלב מוקדם ומסוכן למדי של פרויקט יזמי-נדל"ני". פסק הדין עמד בהקשר זה על עדותו של כבירי, בה הסביר כי במסגרת הפרויקט נחתם חוזה עם חברה סינית ממשלתית (CMEC), שאמורה לממן את הפרויקט ששוויו הכולל הוא כ-700 מיליון ש"ח, בעוד המימון מקוגיטו נדרש לשלב הראשון של הפרויקט (עיצוב והגשה למשרד הפנים לאישורים) ולא לשלב הבנייה. בית המשפט קבע כי הכוח המניע להשלמת הסכם המימון היו כבירי וויצמן, אשר החליטו לדחות הצעות מימון חלופיות על ידי בנקים, בתנאים עסקיים טובים משל קוגיטו, "כי זה לקח הרבה זמן", כדברי כבירי. בית המשפט ציין כי כבירי הבהיר בעדותו שהמקור שיועד להחזר המימון הוא ההון העצמי שלו ושל ויצמן ולא הכנסות החברה או ההכנסות מפרויקט האצטדיון. בנסיבות אלה, נקבע כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה הסכם המימון הוא חוזה פסול הנוגד את תקנת הציבור וכן את הצגתו של כבירי כגורם חלש שפעל תחת לחץ מצד קוגיטו.
בית המשפט הדגיש כי במהלך הדיונים בפניו המערערים זנחו למעשה את קו הטיעון לפיו יש להורות על בטלותו של הסכם המימון כולו, ומכל מקום צוין כי העלאת טענה זו בדיעבד על ידי גורמים עסקיים מנוסים יש בה משום חוסר תום לב. בית המשפט ציטט בהקשר זה מעדותו של כבירי, אשר לא חלק על כך שעליו להשיב את קרן ההלוואה בצירוף הריבית ההסכמית שנקבעה בסעיף 2.20 להסכם המימון (סכום שהוערך על ידו בכ-15 מיליון ש"ח), אך הבהיר כי אינו מוכן לשלם את הסכום שדורשת קוגיטו בתביעתה.
8. בית המשפט ציין על כן, כי השאלה היחידה שנותרה לבירור היא "אם התנאים שנקבעו בהסכם המימון חורגים מן הריבית המותרת הקבועה בחוק", וזאת בשים לב לטענת המערערים לפיה חיובים שונים בהסכם המימון הם למעשה חיובי ריבית מוסווים ששיעורם המצטבר עולה על המותר לפי חוק הריבית, התשי"ז-1957. בית המשפט עמד על כך שבהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), נקודת המוצא לפרשנות הסכם המימון היא לשון החוזה, אשר יש להעניק לה משקל מיוחד בפרט בחוזים ארוכים ומפורטים כמו הסכם המימון, שנערך בין גורמים עסקיים מנוסים ומתוחכמים המיוצגים היטב בעת ההתקשרות. בית המשפט ניתח את ההוראות הרלוונטיות לגופן והסיק כי "מדובר בסעיפי פיצוי בעלי רציונל עסקי ברור, אשר ביטאו בין היתר את חלוקת הסיכוי והסיכון בין הצדדים כפי שהללו צפו אותם מראש". כך, צוין כי סעיפים 13.1 ו-8.5 הם סעיפי פיצוי שאינם מופעלים במהלך הרגיל של חיי ההסכם, ומשכך אין לראות בהם סעיפי ריבית מוסווים המוסיפים על הריבית ההסכמית. בית המשפט קמא הסביר כי שני רכיבי הפיצוי מתייחסים לחלקים שונים של האשראי: הפיצוי בגין הפירעון המיידי מתייחס לסכום שקוגיטו כבר העמידה לטובת החברה (כ-12.5 מיליון ש"ח) והוא משקף את הנזק שנגרם לה בשל השבת ההלוואה שלא בהתאם ללוח הסילוקין; והפיצוי בגין אי-ניצול מסגרת האשראי מתייחס לסכום שנמנע מקוגיטו להלוותו בשל היקלעות החברה לחדלות פירעון.
9. בית המשפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה הסכם המימון כולל פיצויים מוסכמים בשיעור חריג שיש להפחיתו מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). נקבע כי טענה זו סותרת את הטענה הבסיסית של המערערים לפיה מדובר בסעיפי ריבית מוסווים, להבדיל מסעיפי פיצוי. כמו כן, נקבע כי אין בהסכם פיצוי מוסכם שאינו מקיים יחס סביר בינו ובין הנזק שניתן היה לצפותו מראש. בהקשר זה הפנה בית המשפט להודעת דוא"ל מיום 4.9.2016, מספר ימים לפני חתימת הסכם המימון, שנשלחה לכבירי על ידי אחד מבאי כוחו, עו"ד אילון עישר (להלן: עו"ד עישר), ובה הובהר כי סעיף 8.5 להסכם עלול להוביל לפיצוי "מטורף ולא מידתי". הודעה זו הועברה בו ביום לקוגיטו במסגרת המשך המשא ומתן בין הצדדים, ומכך הסיק בית המשפט כי המערערים הבינו היטב את היחס בין הפיצוי המוסכם לנזק שניתן היה לצפותו מראש, והסכימו להוראה זו אף שעו"ד עישר סבר שאין להכלילה בהסכם. בית המשפט הוסיף כי המערערים לא הביאו כל ראיה המוכיחה כי מבחינה עובדתית לא מתקיים כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לצפותו מראש, וזאת בניגוד לנטל המוטל עליהם בעניין זה (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.2015)).
10. לפני סיום העיר בית המשפט כי המערערים וקוגיטו לא העלו בפניו טענות כלשהן בנוגע לחישוב המדויק של הסכומים שנדרשו על ידי קוגיטו. טענות עובדתיות בהקשר זה שהועלו בסיכומיו של ויצמן לא נדונו בפני בית המשפט ומשכך נקבע כי אין להכריע בהן. בשים לב לכל האמור, דחה בית המשפט את התובענה השנייה שהוגשה על ידי המערערים. אשר לתובענה הראשונה, שהוגשה על ידי קוגיטו, בית המשפט ציין כי הסעדים שהתבקשו בה (אכיפת שעבודים ומינוי כונס נכסים) ניתנו זה מכבר, וכי בפסק הדין נדחו טענות ההגנה שהעלה כבירי במסגרת תובענה זו ומשכך אף הדיון בתובענה זו הסתיים והליכי מימוש הנכסים יימשכו בהתאם להחלטות הקודמות בתיק.
מכאן הערעור שלפנינו.
תמצית טענות הצדדים בערעור
11. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא התעלם בפסק דינו מחוסר תום ליבה של קוגיטו בביצוע הסכם המימון. לשיטתם, בהתחשב בכך שהחברה נרשמה כצד להסכם המימון באופן פורמלי בלבד, ובהינתן העובדה שהמערערים המשיכו לשלם את הריבית הרבעונית בהתאם לתנאי הסכם המימון גם לאחר היקלעות החברה להליכי פירעון – הסתמכות קוגיטו על מצבה של החברה לצורך העמדת החוב לפירעון מיידי, בחלוף חודשים ספורים מיום כריתת הסכם המימון, משקפת חוסר תום לב משווע. המערערים מוסיפים כי בית המשפט קמא דחה שלא בצדק את טענתם לפיה אף אם הסכם המימון הופר, לקוגיטו יש אשם תורם בנזק שנגרם להם, וכי היה עליו לדון במנגנון חלוקת האחריות בין הצדדים, בפרט בהתחשב במעמדה של קוגיטו כגוף מעין ציבורי.