29. מהמקובץ עולה כי הבורר גרטנר לא הפעיל את שיקול דעתו שלו לעניין סכומי החיוב בהם חוייבו המבקשים בסופו של יום, ואימץ למעשה את מסקנותיו של הבורר ברוורמן שבאו לידי ביטוי במסמך ההתחשבנות. אלא שאף הבורר ברוורמן עצמו לא הפעיל שיקול דעת עצמאי ונסמך על מסמך שערך עבורו אדם מטעמו, שאת זהותו סרב לגלות ומנע אפשרות לחקירתו.
30. די באמור על מנת להביא לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות.
31. משכך נמצא, איני רואה מקום להידרש לטענות הנוספות שהועלו. בהתאם, אף איני רואה צורך להכריע בבקשה להוספת ראיה שהגיש המשיב לאחר דיון ההוכחות. אציין רק זאת: בבקשה להוספת ראיה ביקש המשיב להפריך את טענתו של העד פרנקל (ב"כ המבקשים בהליך הבוררות), לפיה לאחר שקיבל את פסק הבורר בחודש פברואר 2017 הוא הפסיק את הייצוג. בקשה זו רלוונטית לטענה שהעלו המבקשים לפיה היה מקום לפסול את הבורר מן הטעם ששימש כמייצג מול פרנקל בהליך אחר (שאינו קשור לצדדים ואינו קשור למחלוקת) ולאחר שהפסיד הבורר באותו הליך מיהר להוציא פסק כנגד המבקשים. ללא קשר לעדותו של פרנקל, טענתם של המבקשים לפסול את הבורר מטעם זה, מוקשית בעיני ולו בשל כך שלא הועלתה בסמוך לאחר אותו אירוע מדובר, זאת בפרט כאשר לאחר מכן המשיכו המבקשים בהליך הבוררות, לקחו חלק בדיון בפני הבורר ואף ניסו להניאו מפסיקתו, ורק לאחר שהדבר לא עלה בידם העלו את הטענה האמורה. בנסיבות אלה, ממילא שלא היה בטענה זו, כשלעצמה, כדי להביא לביטול הפסק. ויצויין, כי המבקשים עצמם אישרו שהיה עליהם לבקש את פסילת הבורר לאחר שהתברר הדבר, אך לטענתם הם בחרו באותו עת בדרך אחרת, וכפי שנתברר פעלו הם או מי מטעמם להבאת הבורר בפני הרב פברשטיין שיוכיח אותו על טעותו (ראו הבקשה להעברת הבורר מתפקידו, סעיף 37.ד; וכן תצהיר קרלינסקי כמו גם עדות העדים רוזמן ופלדהיים). כפי שהסביר העד פלדהיים, לא היה מדובר בהתייעצות סתם בין דיינים, אלא בהליך של בירור שהבורר הסכים שהוא מחייב אותו.
32. דווקא עניין אחרון זה מעורר שאלות ותמיהות בנוגע להתנהלות בהליך הבוררות. כפי שעלה מן העדויות, הבורר נענה לפניות שנעשו מצד מי מטעם המבקשים לערוך פגישה עם גורמים רבניים שונים בנוגע לתוכן הפסק, לאור טענות שהועלו בפניו להיות הפסק "טעות בדבר משנה", וכל זאת מבלי שהדבר אף הובא לידיעת הצד שכנגד (המשיב בהליך זה). אף אם בסופו של יום לא אימץ הבורר את דעתם של אותם רבנים, הרי שעצם קיום התייעצות בנוגע לתוכן הפסק לבקשת צד אחד וללא ידיעת הצד שכנגד, פסולה היא, והרי ידוע הוא שעל בורר החובה להימנע לא רק ממשוא פנים אלא גם מכל מעשה העלול להתפרש כמשוא פנים (ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג [פורסם בנבו] (6.11.1974)).
33. גם בנוגע לטענה לביטול הפסק בשל פגיעה בתקנת הציבור איני רואה צורך להתייחס בהרחבה, אם כי גם כאן עשויות לעלות תהיות לא מבוטלות נוכח תוכן הפסק והחיובים בהם חוייבו המבקשים, לגביהם נטען כי הם מהווים חיובים כפולים ומכופלים, שבסופו של יום הביאו לחיוב ב"הוצאות" בסכום שהוא פי 6 לערך מקרן החוב נכון לשנת 2009 (מועד עריכת מסמך ההתחשבנות), ופי 7.5 לערך נכון למתן פסק הבוררות שבנדון. כידוע, לא בנקל יבוטל פסק בוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק. עילה זו פורשה בפסיקה בצמצום וביטול פסק בורר על יסודה נקבע כחריג שבחריגים, אלא שנוכח מסקנתי שלעיל איני נדרשת להכריע האם מקרה זה נכלל בגדר אותם מקרים.
34. התוצאה היא שאני מורה על ביטולו של פסק הבוררות מיום 23.6.2019.
בשים לב, בין היתר, לתוצאת ההליך, לאופיו, להיקף העבודה שהושקעה ולהתנהלות הצדדים, יישא המשיב בהוצאות המבקשים בסך 18,000 ₪.
העירבון שהפקידו המבקשים יושב להם, בכפוף לכל דין.