הגנת תום הלב
גם בחינת הגנה זו באספקלריה של המקרה שבפניי מוביל לקביעה שאין בהגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק כדי להועיל לנתבעים.
סעיף 15 לחוק קובע כי תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה. קביעה זו משולבת יחד עם עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 16 לחוק.
בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי הפרסומים פורסמו בתום לב, כשמטרתם הייתה להביע דעתם על התנהלות התובעות בכדי להביא תועלת לציבור.
פרט לטענות בעלמא הרי שהנתבעים לא הציגו כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לתמוך בטענה זו.
יתרה מכך, בחקירתה הנגדית הנתבעת מציינת כי מאחר והרגישה כי נגרם עוות בעניין הליך התווך רצתה היא להזהיר לקוחות אחרים מפני התובעות ועדיין כאמור מצאה להסיר את הדברים לאחר פרסומם (ראה: פרוטוקול מיום 24.05.21, עמ' 29-30, ש' 22-23,13-17) .
התנהלות הנתבעים האופפת את הפרסומים ואף את הסרתם מוליכה למסקנה כי הפרסומים בוצעו בכדי לפגוע בתובעות ובשמן הטוב על רקע חיוב ביתם של הנתבעים בהליך התווך, לרבות תשלום הוצאות, כשהמטרה היא בסופו של דבר לפגוע בפרנסתן, כך שאין בסיס לטענה כי מדובר בפעולה שנעשתה בתום לב ואני דוחה את הדברים מכל וכל. לא נתתי כל אמון בעדות הנתבעת בהקשר זה.
לסיכום, לא עלה בידי הנתבעים לבסס איזו מההגנות הקבועות בחוק וכל טענותיהם לעניין ההגנות – נדחות.
משנקבעו יסודות העילה ובהעדר הגנה מאיזו מבין ההגנות להן טענו הנתבעים נותר להכריע בשאלת הפיצוי.
19. שיעור הפיצוי ההולם בנסיבות העניין
סעיף 7א(ב) לחוק מסמיך את בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי, שלא יעלה על 50,000 ₪ וזאת ללא הוכחת נזק.
סעיף 7א(ג) לחוק קובע כי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף (ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.
מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימלי, לבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי עד לרף שקבע המחוקק, בנסיבות העניין. הפסיקה נדרשה פעמים רבות לשיקולים שבית המשפט נדרש לשקול בבואו להטיל פיצוי בעילה זו וקבעה כי:
" בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים" (ראה: ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225).