דברים דומים נפסקו גם ע"י כב' השופט ד"ר סטולר בת"א 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' שגב תאילנד בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 06.12.09, פסקה 193):
"בהתאם לסעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, רואים פרסום לשון הרע אם היה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. דהיינו על פי הוראות החוק אין צורך (כפי שסבר הנתבע 3) להוכיח לצורך קיום העוולה שההודעות הומצאו למחזיקים ודי בכך שהודעת העיקול עשויה הייתה לפי הנסיבות להגיע לאדם אחר זולת הנפגע. בספרם של ח' גנאים, מ' קרמינצר וב' שנור, "לשון הרע – הדין המצוי והרצוי" – עמוד 214 (2005) נכתב:
"בכל הקשור לדרך הוכחת הפרסום, מבחין החוק המצוי בישראל בין פרסום בכתב לבין פרסום בע"פ. ההבחנה הזו נמצאת בסעיף 2(ב)(2) לחוק הקיים, שקובע שלגבי פרסומים בכתב אין צורך להוכיח שהפרסום הגיע לידיעתו של אדם נוסף, אלא די להוכיח כי בנסיבות העניין הכתב היה עשוי להגיע לידיעת אדם נוסף".
בעידן הנוכחי, בו הבמה העיקרית להעברת מסרים ולהתבטאויות היא באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות בפרט וכל עוד כאמור לא תוקן החוק, כך שלמעשה הוא חל על פרסומים ברשתות החברתיות, הפרסום הפך נפוץ יותר ודי בלחיצת כפתור בכדי שהפרסום יתגלגל הלאה וייחשף לעיני האחר, גם אם הוא נמחק לאחר שניות ספורות או דקות בודדות, אין למפרסם שליטה על חשיפתו לכמות בלתי מוגבלת של קוראים. כך שגם אם הפרסום לא גרר אחריו תגובות ושיתופים, ועל כך אין מחלוקת, אין זה אומר בהכרח שהוא לא נחשף לעיניי האחר. כך שהחזקה הקבועה בסעיף 2(ב)(2) לחוק לפיה הפרסום נעשה בכתב והיה עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע מתקיימת בעניינינו.
מכאן מתקיים היסוד שהפרסום יכול והגיע לאדם נוסף זולת התובעות ולכל הפחות אין כל ספק שמדובר בפרסום שמיועד לאחר, כפי שאף הודתה הנתבעת בחקירתה הנגדית:
"לי הייתה כוונה להזהיר אנשים. אני לא יודעת כמה וכמה. לא כתבתי מספרים. רציתי להזהיר את האנשים שבאים ורוכשים קרקעות. כן .שהטפסים שלכם מטעים את האנשים וגם המתווכת שעבדה מולנו. שוב אני אומרת, זה הוסר תוך שניות, רשמתי, מחקתי ופרסמתי את הביקורת השנייה. "
(פרוטוקול מיום 24.05.21, עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 13-17).
יוער כי גם הטענה שהוא נמחק תוך מספר שניות נסתרה בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים שהעריך כי הפרסום היה באוויר כמה דקות.
15. לעניין תוכן הפרסום –בכדי לבחון אם הפרסום מהווה לשון הרע, יש להידרש למבחן שפורט לעיל. יש לבחון את הפרסום בכללותו, מאחר ומשמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.97)).