24. בפתח הדברים חובה לציין, כי עמדתו החד-משמעית של חברי השופט פוגלמן היא, כי במסגרת מרחב התימרון הנתון למחוקק "...מצויה גם האפשרות להקים מרכזי שהייה פתוחים" [ההדגשה במקור – א' ג'], שיוכלו ליתן מענה לקשיים הטמונים בתופעת ההגירה הבלתי מוסדרת (פיסקה 97 לחוות דעתו). במילים אחרות, חברי אינו פוסל את האפשרות העקרונית להקמת מרכזי שהייה פתוחים למסתננים (וראו גם פיסקה 40 לחוות דעתו בעתירה הקודמת, שם כתב חברי: "ניתן לחייב את המסתננים לגור במרכזי שהייה פתוחים או פתוחים למחצה, תוך הטלת מגבלות מידתיות על חופש התנועה" [ההדגשה הוספה – א' ג']). יוער, כי גישה דומה לזו של חברי הובעה בעתירה הקודמת גם על ידי חלק מהשופטים שנמנו עם ההרכב דשם. כך, למשל, חברתי השופטת ע' ארבל, שכתבה את חוות הדעת העיקרית בעתירה הקודמת, הבהירה (בפיסקה 104) בפסק דינה שם, כי -
"דומני כי ניתן לגבש מגוון אמצעים חליפיים שניתן לנקוט בהם ואשר ישיגו את התכלית המתבקשת באופן פוגעני פחות. כך למשל ניתן ליצור חובות דיווח וערבויות שונות...; הגבלות מגורים על המסתננים באופן שיאפשר למדינה לשלוט ולפקח על המקומות בהם הם מתיישבים ועל פיזורם למקומות אוכלוסייה שונים...; ניתן לשקול לחייב מסתננים לשהות בלילות במתקן שהייה שהוכן עבורם ואשר יספק את צרכיהם, ולצד זאת ימנע מהם קשיים אחרים..." [ההדגשה הוספה – א' ג']
25. חברי השופט פוגלמן סבור כי שומה על בית המשפט להורות על בטלותו של פרק ד' כולו, ולהכריז על ביטול כלל ההסדרים המאפשרים את הפעלתו של מרכז השהייה. זאת, לצד עמדתו העקרונית, כי אין פסול עקרוני בעצם קיומו של מרכז שהייה פתוח או פתוח למחצה למסתננים. בחוות דעתו מתייחס חברי לארבעה אלמנטים בחוק, אשר בכולם מוצא הוא בעייתיות מסוימת. חברי מתייחס ראשית, להוראות הקובעות חובת התייצבות במרכז במשך שלוש פעמים ביום לצורך רישום, וביתר פירוט, לחובה להתייצב לרישום בשעות הצהריים. שנית, דן חברי בהסדר הקובע כי מרכז השהייה ינוהל בידי שירות בתי הסוהר. בהקשר זה מתייחס חברי אף לסמכויות שהוקנו לעובדים במרכז. שלישית, מתייחס חברי לכך שאין בפרק ד' הוראה התוחמת את זמן השהייה במרכז. זאת, מעבר להוראה שבתיקון מספר 4 לפיה סעיפי החוק הנוגעים למרכז השהייה יעמדו בתוקפם במשך שלוש שנים. לבסוף, מתייחס חברי לסמכות שהוקנתה לממונה על ביקורות הגבולות, להעברת מסתנן ממתקן השהייה הפתוח למשמורת. חברי מתמקד בעיקר בכך, שלא מתקיימת, לשיטתו, "ביקורת שיפוטית יזוּמה" על החלטה כגון דא.