"מצא ממונה ביקורת הגבולות כי יש קושי בביצוע גירושו של מסתנן, רשאי הוא להורות כי המסתנן ישהה במרכז שהייה עד לגירושו מישראל, עד ליציאתו ממנה או עד למועד אחר שיקבע...".
רואים אנו, אם כן, כי הממונה על ביקורת הגבולות רשאי לקצוב את תקופת השהייה במרכז "עד למועד אחר שיקבע", ולא בהכרח עד למועד גירושו של המסתנן מישראל או עד יציאתו ממנה. ודוקו, אפילו כאשר הממונה לא קוצב מראש את תקופת השהייה ("עד למועד אחר שיקבע"), הרי ברור שניתן לפנות אליו לאחר תחילת השהייה, בבקשה כי יקצוב את התקופה. אם הממונה מסרב לעשות כן, כפופה החלטתו לביקורת שיפוטית. על כן, אין ללמוד מהיעדר עילות שחרור פרטניות בחוק, על כך שלא ניתן לקצוב את תקופת השהייה במרכז.
33. הטעם השני המצדיק, לגישתי, את המסקנה כי ההסדר צולח לעת הנוכחית את תנאי פיסקת ההגבלה, הינו העובדה שעסקינן בהסדר שנקבע כהוראת שעה שתוקפה שלוש שנים. הלכה פסוקה היא, כי על בית המשפט לנקוט ריסון שיפוטי מוגבר, עת הוא נדרש לבחינת חוקתיותה של הוראת שעה. "לא הרי חוק 'קבוע' כהרי חוק 'זמני' בבחינת חוקתיות חוק" (עניין המועצה האזורית חוף עזה, בעמ' 553; וראו עניין עדאלה בעמ' 450 (המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין)). התערבות של בית המשפט בהוראת שעה הינה מרחיקת לכת יותר מהתערבות בחקיקה "רגילה" של הכנסת (ראו, מרדכי קרמניצר ויעל כהן-רימר "האפקט המצטבר של המידתיות: נדבך חדש בבחינה החוקתית הישראלית" המכון הישראלי לדמוקרטיה http://www.idi.org.il/BreakingNews/Pages/191.aspx (להלן - קרמניצר וכהן-רימר)). אין ללמוד מדבריי, כמובן, כי הגבלת תוקפו של חוק, כהוראת שעה, צריכה "לחסן" את החוק מפני ביקורת שיפוטית. אולם, כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי "... יתכנו מקרים שבהם יחליט בית-המשפט, על יסוד שיקולים של מדיניות שיפוטית, להתחשב ב'זמניותו' של חוק 'זמני' כנימוק למידתיותו, ועל יסוד זה להניח – בלי לפסוק – כי החוק עומד ביתר מבחניה של הביקורת החוקתית" [ההדגשה במקור – א' ג'] (בג"ץ 24/01 רסלר נ' כנסת ישראל, פ"ד נו(2) 699, 714-713 (השופט א' מצא) (2002) והאסמכתאות שם).
34. כפי שציינתי, ביטול חובת ההתייצבות בשעות הצהריים, בצירוף העובדה שעסקינן בהוראת שעה שתוקפה שלוש שנים, מהווים שני נתונים מצטברים המצדיקים להימנע, בעת הנוכחית, מקביעה כי ההסדר לא צולח את תנאי פיסקת ההגבלה. אבהיר, כי לגישתי ההסדר הקיים, אף לאחר ביטול חובת ההתייצבות בצהריים, הינו הסדר גבולי ביותר בכל הנוגע לעמידתו בתנאיה של פיסקת ההגבלה, לעניין התקופה של שלוש שנים. על כן, מוכן אני להרחיק לכת ולקבוע כי בנסיבות הקיימות, לא ניתן להחזיק מסתנן במרכז השהייה מעבר לתקופה של שלוש שנים. זאת, בהתאם להסדרים הקבועים היום בפרק ד' לחוק (למשל, לעניין היעדר עילות שחרור), ואף בהנחה כי לא חלה חובת התייצבות לרישום נוכחות בשעות הצהריים. בוודאי שיש לדברים האמורים נפקות אם תישקל האפשרות להאריך את הוראת השעה, בהיעדר שינוי לרעה בנסיבות. מטעמים אלה סבורני, כי ההסדר שנקבע בפרק ד', כהוראת שעה בת שלוש שנים, צולח לעת הזו את מבחניה של פיסקת ההגבלה, בכל הקשור למשך תקופת השהייה במרכז.