31. חברי השופט פוגלמן מציין, כי התמחותם של אנשי שירות בתי הסוהר אינה בניהול מתקן שהייה פתוח שמאפייניו הם אזרחיים ולא עונשיים. עם זאת, בסעיף 32ג לחוק הבהיר המחוקק כי "הנציב ימנה סוהרים שיהיו עובדי המרכז, ובלבד שעברו הכשרה מתאימה כפי שהורה" [ההדגשה הוספה – א' ג']. רואים אנו, אם כן, כי הסוהרים המשרתים במרכז השהייה אינם "אותם" סוהרים המשרתים בבתי הסוהר ה"רגילים", ובכך לגישתי נמצא מענה לקושי עליו הצביע חברי. ואכן, אף חברי התייחס בדבריו לכך שהסוהרים המשרתים במרכז השהייה עברו הכשרות מתאימות והם אינם לובשים מדי סוהרים אלא בגדים "אזרחיים". ניתן להוסיף ולטעון, כי ראוי שגורם ממשלתי שאינו שירות בתי הסוהר יהיה זה המופקד על ניהול מרכז השהייה, למשל גורמי סעד או בעלי תפקידים אחרים מן השירות הציבורי. אלא שהבחירה בפתרון מעין זה, על פני ההסדר הקיים, מצויה לדעתי, בבירור, בגדר מתחם התימרון של המחוקק. מכל מקום, הסדר כגון דא עשוי לעורר קושי מזווית אחרת. כוונתי היא לכך, שנוכחותם של אנשים רבים במרוכז במתקן שהייה אחד, עלולה מעצם טבעה לגרור אחריה בעיות מבעיות שונות בפן המשמעתי ובהיבטים נוספים. על כן, לצורך השלטת הסדר במרכז השהייה, לא יהיה זה מופרך לקבוע שגורמי שירות בתי הסוהר הם המתאימים ביותר למנוע הפרות סדר שונות, לאחר שעברו הכשרה מתאימה המכוונת לטיפול המיוחד באוכלוסיה אזרחית.
הבאתי על קצה המזלג בלבד את עמדתי בכל הסוגיות הנוגעות להפקדת ניהול המרכז בידי שירות בתי הסוהר. זאת, משום שאף חברי השופט פוגלמן אינו קובע כי סעיף 32ג לחוק מקים כשלעצמו פגיעה עצמאית בזכות חוקתית. בהמשך דבריי אדרש לשאלה כלום יש בסעיף זה, לצד הסדרים אחרים בחוק, כדי ללמד על פגיעה מצטברת בזכויות המסתננים, באופן המצדיק את ביטול פרק ד' לחוק.
32. עניין נוסף בקשר עם מרכז השהייה, אליו מתייחס חברי השופט פוגלמן, הינו זה הנוגע לאורך תקופת ההחזקה במרכז השהייה. חברי מצביע על הקושי הנובע מכך שלא נקבעו בפרק ד' לחוק כל עילות שחרור, ולא נקבעה תקופת שהייה מרבית במרכז. עם זאת, חברי מדגיש, ובצדק, כי מבחינה מעשית אין מדובר בתקופת שהייה שאינה מוגבלת בזמן, שכן פרק ד' לחוק נחקק כהוראת שעה שתוקפה שלוש שנים (ראו סעיף 14 לתיקון מספר 4). מסכים אני עם חברי, כי היעדר עילות שחרור, ואי תחימתה בזמן של תקופת השהייה במשמורת (בכפוף לתוקף הוראת השעה), מקימים פגיעה חוקתית בזכות לחירות. מטבע הדברים, לפגיעה בזכות לחירות קשר הדוק לאורך תקופת החזקתו של אדם, בין אם במתקן משמורת סגור, ובין אם במרכז שהייה פתוח או פתוח למחצה. יצוין, כי נוכח מסקנתי ביחס לפגיעה בזכות לחירות, אמנע גם הפעם מלהתייחס לאפשרות לראות בהסדר האמור משום פגיעה אף בזכות לכבוד, ולשאלה כלום קיימת פגיעה בזכות לכבוד בשל חוסר הוודאות לעניין מועד השחרור ממרכז השהייה. יחד עם זאת, איני מסכים עם חברי כי ההסדר הנוכחי אינו צולח, לעת הזו, את תנאי המידתיות. זאת, בשל מספר טעמים מצטברים. הטעם הראשון הוא, שיש לבחון את ההסדר הנוכחי לגבי תקופת השהייה המרבית, בהתחשב במסקנה לפיה יש לבטל את ההסדר הקובע חובת התייצבות בשעות הצהריים. אם תתקבל עמדתי, ונורה על ביטול ההסדר המחייב את השוהים במרכז להתייצב לרישום נוכחות גם בשעות הצהריים, הרי יהיה בכך כדי להחליש את עוצמת הפגיעה בזכות לחירות הנובעת מאורך תקופת השהייה במרכז. כמו כן, חובה להתחשב בכך שעל אף שלא נקבעו עילות פרטניות לעניין שחרור ממרכז השהייה, עדיין אין לומר כי מסתנן שקיבל הוראת שהייה אינו יכול בשום אופן לעזוב את המרכז. על כך ניתן ללמוד מסעיף 32ד(א) לחוק, המסדיר את סמכותו של ממונה ביקורת הגבולות ליתן הוראת שהייה למסתנן. בהוראת השהייה רשאי הממונה לקבוע עד מתי ישהה המסתנן במרכז. כך נקבע ברישה של סעיף 32כד(א) לחוק: