42. בהינתן מסקנות אלה, איני סבור כי ראוי להורות על ביטולו הגורף של פרק ד' לחוק למניעת הסתננות, כפי שמציע חברי. לדעתו של חברי, השופט פוגלמן, "[]לא רק זאת שמקצת מהסדריו של פרק ד' לחוק אינם מידתיים, אלא שהצטברות ההיבטים הלא חוקתיים שבפרק זה מכתימה את ההסדר כולו, והופכת אותו לבלתי מידתי" (פיסקה 187 לחוות דעתו). אלא שבניגוד לחברי, מוצא אני פגם המצדיק סעד חוקתי אך ורק בהוראה המחייבת את השוהים במרכז השהייה להתייצב בו שלוש פעמים ביום (סעיף 32ח(א) לחוק). על כן, בית משפט זה יכול להורות על סעד חוקתי מתון, המבטל אך ורק הוראה זו. איני מתעלם מכך שבעתירה הקודמת הורינו, בדעת רוב, על ביטול סעיף 30א לחוק כולו (בנוסחו הקודם). ההסדר שנקבע בשעתו בסעיף 30א לחוק איפשר, כזכור, החזקת מסתננים במשמורת לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים. בעתירה הקודמת הורינו על ביטולו של סעיף 30א כולו, אף שמצאנו בעייתיות בעיקר בהסדר הקובע כי ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר מסתנן בערובה אם חלפו שלוש שנים מיום תחילת החזקתו (סעיף 30א(ג)(3) לחוק בנוסחו הקודם). אלא שכפי שציינה חברתי, השופטת ע' ארבל, בחוות דעתה בעתירה הקודמת (פיסקה 116):
"ביטולה של הוראת סעיף 30א(ג)(3) תיצור חלל שאין ביכולתו של בית המשפט למלא ועניין זה מצוי בתחומה של הכנסת... בית המשפט אינו יכול לשים עצמו בנעליו של המחוקק ולקבוע הסדר אחר תחת זה שבוטל, והמקרה הנידון וודאי שאינו ראוי לכך. כל קביעה תגרור אחריה מגוון של השלכות אשר לבית המשפט אין כלים לבוחנן. יתרה מכך, משמעות ביטולו של הסעיף האמור היא רחבה. ההסדר שנחקק בתיקון לחוק למניעת הסתננות תלוי רובו ככולו בקביעה שניתן להחזיק במשמורת מסתנן עד שלוש שנים. תקופות אחרות שנקבעו בחוק תלויות בתקופה זו. כך למשל, יהיה זה אבסורד לקבוע כי לא ניתן להחזיק מסתנן במשך שלוש שנים, אך יש עילה לשחרורו לאחר חלוף תשעה חודשים מהמועד שבו הגיש המסתנן בקשה להכרה בו כפליט. גם תקופות הביקורת השיפוטית נקבעו בהתחשב באורך התקופה שניתן להחזיק מסתנן במשמורת. באשר להוראות אחרות הרי שהן ממילא מצויות כבר בהסדר הקיים בחוק הכניסה לישראל. המשמעות היא, אם כן, כי לא ניתן להפריד בין חלקי התיקון לחוק למניעת הסתננות כאשר הוראתו המרכזית בטלה".
43. בענייננו, לעומת זאת, ניתן גם ניתן להורות על ביטול ההוראה המחייבת כל מסתנן הנמצא במרכז השהייה להתייצב אף בצוהרי היום לרישום נוכחות, בלא שייווצר חלל שאין ביכולתו של בית המשפט למלא. בענייננו, אפשר לבטל את החובה שעניינה התייצבות כאמור (סעיף 32ח(א) לחוק), בלא שהדבר יוביל להשלכות אשר לבית המשפט אין כלים לבוחנן. בענייננו, ההסדר שנחקק לעניין מרכז השהייה, אינו תלוי רובו ככולו בקביעה שחובה על השוהים בו להתייצב לשלושה רישומי נוכחות ביום (סעיף 32ח(א) לחוק). אכן, אין לומר שלא ניתן להפריד בין חלקיו השונים של פרק ד' לחוק למניעת הסתננות, ככל שתתקבל עמדתי הגורסת כי פגם חוקתי קיים אך בחובת ההתייצבות לשלושה רישומי נוכחות ביום (סעיף 32ח(א) לחוק). אוסיף, למעלה מן הצורך, ובלא למצות את הסוגיה, כי העמדה של חברי, לפיה ניתן להורות על ביטול פרק ד' כולו, בשל "הצטברותם" של היבטים לא חוקתיים הטמונים לגישתו בהוראות קונקרטיות שנקבעו בפרק ד' לחוק, מעוררת שאלות חוקתיות נכבדות. עמדתו של חברי מבקשת למעשה ללמוד על קיומו של "אפקט מצטבר" של פגיעות חוקתיות, המצדיקות לגישתו את ביטול ההסדר החוקי כולו. עמדה זו אינה נקייה מקשיים. ודוקו, בבש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(3) 500 (2010), הובעה הדעה, כי ניתן להורות על ביטול הוראת חוק מסוימת, לא רק בשל פגיעתה, כשלעצמה, בזכות חוקתית מוגנת, אלא אף בשל הבאתם בחשבון של הסדרים חוקיים נוספים, אשר פוגעים בזכויות יסוד "בכמה היבטים, או באופן הדרגתי" (שם, בעמ' 540 (המשנה לנשיאה א' ריבלין), וראו גם חוות דעתי שם, בעמ' 576-573). עם זאת, באותו מקרה נמתחה ביקורת על הדוקטרינה (ראו בעיקר דבריה של חברתי, השופטת מ' נאור, שם, בעמ' 552-551; ולסקירה מקיפה של הסוגיה ראו, זמר בלונדהיים ונדיב מרדכי "לקראת דוקטרינת אפקט מצטבר: אגרגציה בביקורת שיפוטית חוקתית" משפטים מד 569 (2014); וכן ראו ביקורתם של קרמניצר ורימר-כהן). די אם אומר, בהקשר זה, ובלא למצות את הסוגיה, כי קיים הבדל תהומי בין התוצאה אליה הגיע בית משפט זה בבש"פ 8823/07 לבין התוצאה המוצעת על ידי חברי השופט פוגלמן במקרה הנוכחי. בעוד ששם סברו לפחות חלק מהשופטים (ובהם אני), כי ה"אפקט המצטבר" מצדיק ביטול של הוראת דין ספציפית (בלא לבטל את ההוראות האחרות שנמצאו כבעייתיות בשל "האפקט המצטבר" שהן תרמו לו), הרי בענייננו מבקש חברי לבטל את פרק ד' כולו, בשל הצטברותן של פגיעות קונקרטיות ונקודתיות הטמונות לדעתו בתוך ההסדר עצמו. איני מסכים לעמדה זו של חברי המובילה, לגישתי, לתוצאה מרחיקת לכת. כאמור, בניגוד לעתירה הקודמת איני סבור כי ביטולו של ההסדר המחייב את השוהים במרכז להתייצב בו שלוש פעמים ביום, מחייב את ביטולו של כל פרק ד' לחוק.