דברים אלה, שעליהם עמדנו בהרחבה לעיל, נכונים ביתר שאת ביחס לאוכלוסיות פגיעות במיוחד, שפרק ד' לחוק אינו חושך שבטו מהן. ראשונה היא אוכלוסיית הילדים, שמבנהו הנוכחי של פרק ד' לחוק מאפשר להחזיקהּ במרכז השהייה (לאחר התקנת תקנות מתאימות, שלפי הודעת המדינה טרם הותקנו; ראו סעיף 32כב לחוק). עובדה זו מעוררת קושי ניכר. ילדים הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד להשלכות הקשות של שלילת חירות. הם חווים את הפגיעה בזכות לחירות כפגיעה חריפה יותר (ראו והשוו:Sara Mars et al., Seeking Refuge, Losing Hope: Parents and Children in Immigration Detention, 10 AUSTL. PSYCHIATRY 91 (2002); Aamer Sultan & Kevin O'sullivan, Psychological Disturbance in Asylum Seekers Held in Long Term Detention: A Participant-Observer Account, 175 MED. J. AUSTL. 593 (2001)). הקשיים אינם מתמצים בפגיעה בזכותם של ילדים לחירות, והם נוגעים גם בזכותם של ילדים לכבוד. כבודו של כל אדם זכאי להגנה; כבודו של ילד – להגנה מיוחדת. כפי שכבר נפסק, "הפגיעה בכבוד הילד היא חלק מהפגיעה בכבוד האדם, אך יש לה מימד מיוחד משלה, על שום פגיעותם המיוחדת של ילדים, רכים בשנים, שטרם צברו כוחות גוף ונפש להתמודד עם מאבקי החיים ותופעות חברתיות פסולות. ככל שיקר ומקודש הוא כבוד האדם, כבודו של ילד מקודש פי כמה, משהוא זקוק להגנת החברה אף יותר מן המבוגר" (עניין טבקה, בעמ' 849-848).
אוכלוסייה נוספת הראויה לתשומת לב מיוחדת כוללת את מי שנסיבותיו הפרטניות מקשות עליו בצורה יוצאת דופן את השהות במרכז השהייה. פרק ד' לחוק אינו מחייב את ממונה ביקורת הגבולות לשקול שחרור מסתננים במקרים חריגים המוגדרים כדבעי בחוק, ואינו קובע מהן הנסיבות שבעטיין לא תינתן למסתנן הוראת שהייה מלכתחילה (בשונה מהסדר המשמורת הקבוע בסעיף 30א לחוק, הקובע עילות שחרור שונות ובהן גיל, מצב בריאותי וטעמים הומניטאריים). הוא אינו מציע כל מנגנון שמכוחו מתאפשר לחלשים ביותר – לחולים, לאלה שהיו קורבנות לסחר בבני אדם, למי שעברו עינויים, אונס ושאר זוועות – שלא להיות מוחזקים במרכז השהייה. מסתננים בודדים אשר לא היו מופנים למרכז השהייה בשל מצבם האישי, או משתחררים ממנו עקב כך בהמשך, לא היו גורעים מהגשמתה של התכלית שביסוד החקיקה, ולכל היותר – גורעים ממנה במידה מבוטלת. בחינה פרטנית אפוא לא הייתה מונעת הגשמתה של תכלית החוק (וראו גם עניין עדאלה, בעמ' 43), והעדרם של חריגים אף "מבליט בעוצמה רבה את חוסר המידתיות (במובן הצר) של האיסור הגורף" (עניין חוק האזרחות הראשון, בעמ' 349).