לטענת אילן, התמורה בסך של 550,000 ₪ שיקפה אך ורק את עלות הריהוט, הציוד והמלאי בחנות, ותוך שהוסכם שהזיכיון והזכויות הנובעות ממנו מועברים ללא תמורה נוספת (סעיף 1.4.ג להסכם השני).
19. בהסכם השני התחייבה התובעת למסור את החזקה בחנות ביום 6.8.17, וכן לפעול לקבלת אישור הרשת לעסקה, וכן להחתמת המשכירה על חוזה שכירות חדש עם שלומי לפי אותם תנאים. עוד הוסכם כי במידה והרשת תסרב לתת אישור ו/או המשכירה תסרב לחתום על חוזה שכירות לפי אותם תנאים, יתבטל ההסכם מעיקרו והתובעת תחזיר את התמורה לשלומי.
במעמד חתימת ההסכם, העביר שלומי לאילן את סכום המקדמה בסך של 10,000 ₪, ובתאריך 4.8.17 העביר לו את התשלום הראשון בסך של 100,000 ₪.
20. לטענת אילן, מספר ימים לפני מועד מסירת החזקה בחנות לשלומי על פי ההסכם השני, התברר לו כי מר שי סלמאן, הבעלים של המשכירה (להלן "סלמאן"), מסרב להאריך את תקופת השכירות לפי אותם תנאים, ודרש דמי שכירות בסך של 40,000 ₪ (במקום 30,000 ₪). לגרסת אילן, גם כאשר הוא הסכים להעלות את דמי השכירות לסכום כמעט דומה כדבריו, סלמאן דחה את ההצעה. לטענתו, הרשת באמצעות יגאל היא זו שדרשה מסלמאן לא להשכיר לו את החנות תוך הבטחה כי היא תשכור אותה ממנו, במטרה לדחוק את רגליו החוצה מהרשת, וזאת כפי שהתברר לו בדיעבד משיחותיו עם סלמאן כדבריו.
21. בנסיבות בלתי צפויות אלו, דרש שלומי את ביטול ההסכם השני ואילן הסכים לכך, וביום 7.8.17 החזירה התובעת לשלומי את הסך של 110,000 ₪ ששולם במסגרת ההסכם השני.
22. אילן שהיה נחוש למכור את זכויות התובעת בחנות, הצליח לאתר מושכר סמוך המתאים לפעילות החנות, וניהל משא ומתן מחודש עם שלומי למכירת העסק. שלומי התנה את חתימתו על הסכם מכר חדש בהפחתת התמורה בסך של 200,000 ₪ בגין הוצאות המעבר למושכר החדש, ולאחר משא ומתן בין הצדדים הוסכם על הפחתה של 100,000 ₪.
23. לטענת אילן, הוא התקשר ליגאל על מנת לקבל את אישור הרשת להעברת החנות למושכר החלופי, ויגאל הבטיח לו כי יגיע יחד עם חיים למושכר החלופי בהקדם האפשרי על מנת לבחון אותו, אלא שבניגוד להבטחתו, הוא לא הגיע. על כן, ועל מנת שלא יאבד את האפשרות לשכור את המושכר ו/או להוציא לפועל את עסקת המכר, הוא פנה למיכאל מס"ס ישראל ועדכן אותו שהוא ושלומי מעבירים את החנות למושכר החדש, ומיכאל הודיע לו כדבריו כי בכוונתו להגיע כדי להכיר אותו ואת שלומי יותר לעומק ועל מנת לראות את המושכר החדש.