115. על קולן נגזרו כאמור עונש מאסר בפועל למשך שלושה חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות, עונש מאסר על-תנאי של שישה חודשים, למשך שלוש שנים, וכן קנס בשיעור של 80,000 שקלים. קולן טוען כי התמשכות ההליך ועינוי הדין שהדבר גרם לו, כמו גם נסיבות ביצועה של העבירה, שאינן שגרתיות לשיטתו, מצדיקות את ביטול הרשעתו, ולחלופין הקלה בעונשו. קולן טוען עוד, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו לפיהן סוג העבירה אינו מאפשר לוותר על ההרשעה, וכן כי לא הוכח נזק קונקרטי, שהרי הדרישה להצהיר על עבר פלילי במסגרת הגשת הצעות במכרזים מהווה, לשיטתו, "חשש ממשי לנזק קונקרטי". קולן מוסיף ומציין בעניין זה כי לאחרונה נדחתה הצעה שהגישה מנרב במכרז מסוים בשל אי-עמידה בתנאי הסף של אותו מכרז שעניינו היעדר הרשעה בפלילים. בדומה לנוימן, קולן מוסיף וטוען אף הוא כי עונש המאסר שנגזר עליו חמור מהעונש שנגזר על פרץ בגין חלקו באישום השני. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשסיווג את חומרת מעשיו כשייכים לקבוצה השנייה ולא לזו השלישית, בשל מעורבותו המצומצמת בהתגבשות ההסדר. קולן מוסיף כי העונשים שהוטלו עליו חורגים לחומרא ממדיניות הענישה הנוהגת. לבסוף מבקש קולן להקל בעונשו גם בשל נסיבותיו האישיות, ובהן מצב בריאותו, תרומתו הרבה לחברה כטייס בחיל האוויר, והעובדה שכיהן כמנכ"ל שכיר בחברת מנרב למשך שנה אחת, מבלי שהחזיק במניותיה, ומבלי שהיה לו כל רווח כלכלי כתוצאה מההסדר.
116. המדינה טוענת, מנגד, כי העונשים שהושתו על המערערים הולמים את חומרת מעשיהם ואף מקלים עמם, ועל כן אין כל מקום להתערב בהם. ביחס לכך המדינה מציינת כי בנסיבות העניין מדובר בהסדר כובל חמור במהותו, הנוגע לליבת האיסור הקבוע בחוק התחרות. עוד מדגישה המדינה כי הפגיעה בתחרות משמעותית במיוחד במקרה זה, בהתחשב בכך שברקע הדברים עמד מכרז ציבורי, וכזה שמטרתו הצלת חיי אדם, ולפיכך לעיכוב בהוצאתו אל הפועל נלוו השלכות חמורות. המדינה מוסיפה וטוענת כי העונש שהושת על המערערים תואם את המגמה של החמרה בענישה בעבירה של הסדר כובל, כאשר נקודת המוצא לפי ההלכה הפסוקה היא שעל הענישה לכלול רכיב של מאסר בפועל.
117. אשר לעתירת המערערים לביטול הרשעתם, טוענת המדינה כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצטברים לכך, כפי שנקבעו בפסיקה, ומדגישה כי אין תקדים לאי-הרשעה בעבירות על חוק התחרות. בנוגע לתנאי של הנזק שייגרם כתוצאה מההרשעה, מדגישה המדינה כי אין די בקיומו של נזק, אלא יש לבחון האם עוצמתו גוברת על האינטרס הציבורי שבהרשעה.