--- סוף עמוד 6 ---
אלה מנהג בעלים. בנוסף, דחה המערער את טענת המשיב לפיה תכלית החילוט היא קניינית בלבד, וקבע, בהינתן שתכליתו היא גם הרתעתית ומעין-עונשית, כי אין לאפשר למשיב לנכות את כספי החילוט כהוצאה (בהקשר זה הפנה המערער לע"א 9283/04 צברי נ' פקיד שומה ת"א – היחידה הארצית לשומה [פורסם בנבו] (9.11.2006) (להלן: ע"א צברי)). על החלטה זו הוגש ערעור המשיב לבית משפט קמא.
פסק דינו של בית משפט קמא
6. הפלוגתות המוסכמות שהועמדו להכרעת בית משפט קמא היו כלהלן:
"האם זכאי המערער [המשיב – ג'.ק.] להקטין את הכנסתו החייבת בגין הכספים שנתפסו מכוח צווי התפיסה הזמניים בשנת 2013 והועברו לקרן החילוט בשנת 2017?
ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית האם הקטנה זו תתבצע מהכנסותיו של המערער בשנות המס מושא ערעור זה (2015-2010), בשנת 2016 שבה נחתם הסדר הטיעון או בשנת המס 2017 שבה ניתן גזר הדין והועברו הכספים לקרן החילוט?".
7. בתמצית, טענות המשיב לפני בית משפט קמא היו כי חילוט כספי העבירה הביא לאיון הכנסתו, ולחלופין כי יש להתיר את ניכוי סכום החילוט כהוצאה כך שתופחת הכנסתו החייבת. את זאת יש לאפשר, לשיטתו, בהינתן שחילוט דומה במהותו להשבת כספי עבירה, שניכוים מותר, בשונה מקנס, שניכויו אינו מותר.
מנגד, טען המערער כי כלל לא הוכח שהכספים חולטו מתוך פירות הפעילות העבריינית דווקא. כן טען המערער כי הגם שהחילוט אינו מהווה עונש במובנו הקלאסי, הרי שתכליותיו, לפחות בחלקן, הן עונשיות. לפיכך, ובכדי שלא להביא לסיכולן של תכליות אלו, אין לטענתו להתיר את ניכוי החילוט כהוצאה, בוודאי כשזה כבר נלקח בחשבון עת נגזרו יתר רכיבי עונשו של המשיב.
8. כנקודת מוצא, נדרש בית משפט קמא למהות הכספים שחולטו וקבע, על בסיס מכלול הנתונים שהובאו לפניו, כי החילוט נעשה במקרה דנן מתוך "רכוש שהושג כתוצאה מביצוע עבירה". זאת, לפי החלופה שבסעיף 21(א)(2) לחוק האיסור – "רכוש
--- סוף עמוד 7 ---
שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך".
9. אחר האמור, פנה בית משפט קמא לבחון את טענת המשיב לפיה החילוט הביא לאיון הכנסותיו מהפעילות העבריינית. בית המשפט סבר כי טיעון זה אינו מופרך, במישור העיוני, נוכח עקרון היסוד בדבר הטלת "מס אמת". עם זאת, קבע בית המשפט כי אין צורך שיתלבט בסוגיה, בהינתן ההלכה שנפסקה בנושא בע"א 4157/13 דמארי נ' פקיד שומה רחובות [פורסם בנבו] (3.2.2015) (להלן: ע"א דמארי), לפיה במצב דברים בו נהג העבריין בכספי העבירה מנהג בעלים אין בהשבתם לאדם שממנו הם נגזלו כדי לאיין את עצם ההכנסה. זאת, הגם שמלכתחילה לא הייתה בידי העבריין הזכות להחזיק בכספים אלה ועמדה לו החובה להחזירם.