תקנה 7 לתקנות הסמים המסוכנים מתייחסת לאופן חלוקת נכסי הקרן, בקבעה כי:
"(א) האפוטרופוס הכללי יפעל לחלוקת נכסי הקרן למטרות המנויות בסעיף 36ח(ב) לפקודה.
(ב) חלוקת נכסי הקרן למטרות המנויות בפסקאות של סעיף 36ח(ב) לפקודה המפורטות להלן, תהיה לפי
--- סוף עמוד 45 ---
הוראות המועצה להכוונת פעולות הקרן לפי תקנה 11(א) בלבד:
(1) פסקה (2);
(2) פסקה (3) – לגבי מידע או גילוי רכוש בר-חילוט לפי הפקודה;
(3) פסקה (5) – לעניין ביצוע תפקידי המשטרה והמכס לפי הפקודה.
(ג) חלוקת נכסי הקרן למטרות המנויות בפסקאות של סעיף 36ח(ב) לפקודה המפורטות להלן תהיה לפי הוראות המועצה שהוקמה לפי תקנה 11(א1) בלבד:
(1) פסקה (1) – תשלום הוצאות הליכי החילוט של גורמי אכיפת החוק;
(1א) פסקה (3) – לגבי מידע או גילוי רכוש בר-חילוט בהתאם לסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון;
(2) פסקה (5) – לעניין ביצוע תפקידי המשטרה והמכס לפי חוק איסור הלבנת הון;
(3) פסקה (6)".
הנה כי כן, באמצעות מנגנון החילוט מוּשבים פירות העבירה לידי החברה, בדגש על תיקון הנזק הציבורי שנגרם לה בשל התרחשותה של העבירה.
19. ואכן, ניתן למצוא בפסיקה הקבלה מסוימת, או שמא חפיפה, בין פעולת ההשבה ובין מעשה החילוט, במובן זה ששתי הפעולות האמורות "מתקזזות" האחת עם רעותה ולא ניתן לקיימן זו לצד זו. כך, למשל, באחת הפרשות נקבע כי מקום שבו חולטו כספים בגין ביצוע עבירת שוחד, לא ניתן יהיה להגיש תביעה אזרחית להשבתם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בגין הסכום שחולט. כך, שכן בנסיבות אלה "היה בכך משום כפל תשלום" (ע"א 6266/19 מדינת ישראל – המינהל האזרחי באיו"ש נ' אבנון, פסקה 12 [פורסם בנבו] (25.8.2021)).
20. העולה מן המקובץ הוא כי בדומה לאקט של השבת כספי גניבה לקורבנות העבירה, כספי החילוט מועברים ככלל לקרנות ייעודיות שמטרתן למזער את הנזק החברתי שיצרו העבירות שבגינן חולטו הכספים; וכי קיימת הפרדה בין קרן החלוקה שמקורה בחילוט כספים בגין עברות סמים ובין קרן החלוקה שמקורה בחילוט לפי חוק איסור הלבנת הון, אשר מיועדת למימון פעילות כנגד עבירות על חוק איסור הלבנת הון, ובכלל זה הפעולות המנויות בתקנה 7 לתקנות אלה, כמתואר לעיל.
מנגנון החילוט, תכליותיו ומטרותיו
--- סוף עמוד 46 ---
21. כלל הוא כי על מנת שהוצאה תותר בניכוי, יש לבחון אותה אל מול עקרון תקנת הציבור (ראו: ע"א 438/90 פקיד שומה חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668, 713-712 (1997); ע"א 6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1, פסקאות י'-י"ב לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין [פורסם בנבו] (5.6.2008); ע"א 235/17 מרכז ארכיאולוגי בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 4, פסקה 23 [פורסם בנבו] (20.6.2018)). ואכן, בעניין דמארי נקבע כי "ככל שהתשלום הוא באופיו 'אזרחי-תרופתי', נקודת המוצא היא שיש להתירו כהוצאה, באשר אין תקנת הציבור שוללת ניכוי זה [ההדגשה שלי – ש'ש']; ואילו אם הוא 'עונשי-הרתעתי' בטבעו, אין להתיר את ניכויו כהוצאה, שכן אין לגרוע ממידת ההכבדה שביקש המחוקק לגרום לעבריין, ובאופן זה 'ליטול מן העוקץ' שבעונש" (ראו גם: עמ"ה 208/67 אליגולשווילי נ' פקיד השומה, פ"ד א 139 (1968)). מהם, אפוא, מאפייניו של מנגנון החילוט ומהי משמעותם בכל הנוגע לבחינת עקרון תקנת הציבור?