22. חברי השופט קרא מבקש לקבוע, כי לא ניתן לומר שתכליתו הבלעדית או העיקרית של מנגנון החילוט היא להשיב את המצב לקדמותו וכי תכליותיו השונות שלובות זו בזו ואין להפרידן אחת מרעותה (ראו, בין היתר: פסקאות 46 ו-51 לחוות דעתו). חברי מטעים עוד, כי התרת הניכוי בנסיבות שבהן מדובר בכספי חילוט שהוצאו מידיו של המשיב עקב צרה אליה בחר להיכנס בנפש חפצה, תביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבור, וזאת בפרט בהינתן ש"החילוט הוטל על המשיב במרחב הענישה" (פסקאות 50-49 לחוות דעתו).
23. בית המשפט המחוזי בחן בהרחבה את מאפייניו של מוסד החילוט והגיע לכלל מסקנה כי התכלית העונשית אינה נתפסת כמטרתו העיקרית. תמים דעים אני עם מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי. משכך, איני רואה מקום לשוב על הדברים במלואם. ברם, משפטור בלא כלום אי אפשר, אעמוד, אפוא, בקיצור נמרץ על עיקריהם.
24. תחילה נתבונן בסעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון, אשר קובע כך:
"הורשע אדם בעבירה [...], יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש [...] שנעברה בו העבירה [...]".
--- סוף עמוד 47 ---
מלשון הסעיף עולה כי מנגנון החילוט יופעל "נוסף על כל עונש". לכאורה, החילוט עצמו אינו מהווה עונש. משרצה המחוקק לראות בחילוט משום עונש ידע להורות על כך מפורשות. כך, למשל, בסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, אשר קובע כי "רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס [...] דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם [ההדגשה שלי – ש'ש']". ואכן, בע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.7.2010), נקבע מפורשות כי "על פי ההלכה הפסוקה, חילוט אינו מהווה אקט עונשי ותכליתו אינה עונשית. בנוסף, מורנו סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון כי החילוט יוטל 'בנוסף על כל עונש', כאשר הרציונל הניצב בבסיסו של ניסוח זה הוא לשלול מן העבריין את הרווח הכלכלי שלמענו ביצע את עבירת המקור ולמנוע, למעשה, הענקת תמריצים לביצוע עבירות כאמור. שלילה זו היא נפרדת מן הענישה ובאה בנוסף עליה [ההדגשה שלי –ש'ש']". הנה כי כן, לכל היותר ניתן לומר כי בבסיס מנגנון החילוט מספר תכליות – חלקן עיקריות וחלקן שוליות. בע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל, פסקה 47 [פורסם בנבו] (17.4.2018) נקבע בהקשר זה, כי: