בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 2960/22
לפני: כבוד השופטת ר' רונן
המבקשת: פ.ד. מלונאות בע"מ
נ ג ד
המשיבות: 1. מנו הולידייס בע"מ
2. אפריקה ישראל מלונות בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 10.3.2022 בת"א 11337-05-20 [פורסם בנבו] שניתנה על ידי כב' השופטת ת' שרון נתנאל
בשם המבקשת: עו"ד טל בננסון; עו"ד אלונה ז'וריסט; עו"ד עברי פיינגולד
בשם המשיבה 1: עו"ד עפר אטיאס; עו"ד שרון חכים
בשם המשיבה 2: עו"ד הילה גולדפלד
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת תמר שרון נתנאל) בת"א 11337-05-20 [פורסם בנבו] מיום 10.3.2022, במסגרתה נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיבה 1 לגילוי מסמכים ספציפיים, והורה למבקשת למסור לידיה את כרטסת הנהלת החשבונות המגלמת את ההתחשבנות בין המבקשת לבין המשיבה 2 לשנים 2019-2015, ואת הדוחות הכספיים של המבקשת לשנים אלו.
רקע והשתלשלות העניינים
1. המבקשת – חברת פ.ד. מלונאות בע"מ (להלן: המבקשת) – היא חברת בת של חברת מלונות אפריקה ישראל בע"מ (היא המשיבה 2. להלן: מאפ"י), המחזיקה בזכיינות על מותג המלונות "קראון פלאזה" בישראל (להלן: הרשת). בעת הרלוונטית, המבקשת הפעילה וניהלה את מלון הרשת בחיפה (להלן: המלון), ועד לשנת 2012 גם החזיקה בזכויות הבעלות בו. בשנת 2012 התקשרה המבקשת בהסכם עם חברת מנו הולידייס בע"מ (היא המשיבה 1; להלן: המשיבה) למכירת זכויות הבעלות במלון. בד בבד התקשרו השתיים גם בהסכם שכירות, לפיו המשיבה תשכיר את המלון למבקשת לטובת המשך הפעלתו לתקופה של 10 שנים, עם אופציה להארכה לתקופה נוספת של 5 שנים (להלן: הסכם השכירות).
2. בחלוף השנים, נתגלעו בין המבקשת לבין המשיבה מחלוקות לעניין יישומו וביצועו של הסכם השכירות. על רקע זה, הגישה המשיבה ביום 6.5.2020 תביעה נגד המבקשת בטענה כי זו הפרה באופן יסודי את התחייבויותיה לפי הסכם השכירות, ובכלל זאת לא שילמה למשיבה את דמי השכירות הבסיסיים המגיעים לה מכוחו (יוער כי בסמוך לאחר הגשת התביעה, הודיעה המבקשת למשיבה על ביטול הסכם השכירות). בהמשך, ובאישור בית המשפט קמא, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן במסגרתו הוספה גם מאפ"י כנתבעת, וזאת מתוקף מעורבותה הנטענת בהחלטות שהתקבלו לגבי המלון ובהתקשרות מול המשיבה. בין היתר, עתרה המשיבה לסעד של הרמת מסך בין מאפ"י לבין המבקשת. ביום 17.2.2021 הגישו המבקשת ומאפ"י כתבי הגנה מטעמן. בתוך כך, העלתה המבקשת טענות בדבר הפסדים שנגרמו לה בשל הזנחת מצבו הפיזי של המלון והיעדר תחזוקתו על ידי המשיבה, תוך הפרה של התחייבויותיה בהסכם השכירות. מאפ"י מצידה טענה כי לא קיימת יריבות ישירה בינה לבין המשיבה, וכי אין כל הצדקה להרמת מסך בינה לבין המבקשת, ועל כן יש להורות על סילוק התביעה נגדה על הסף.
3. במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, הגישה המשיבה ביום 14.12.2021 בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ספציפי ולמענה מפורט על השאלון נגד המבקשת (להלן: בקשת הגילוי). בקשת הגילוי כללה, בין השאר, דרישה ל"גילוי דו"חות כספיים ו/או מאזני בחן של [המבקשת] לשנים 2019-2015 וזאת על מנת לבסס את טענת המעורבות של חברת האם בהתנהלות חברת הבת (הן מאפ"י והמבקשת, בהתאמה – ר.ר.) וכן על מנת להדוף את טענת [המבקשת] כי נגרמו לה הפסדים בשל מצב המלון" (סעיף 5 לבקשת הגילוי). כן ביקשה המשיבה כי המבקשת תעביר לעיונה את "כרטסת הנהלת החשבונות של [מאפ"י] המתנהלת בהנהלת החשבונות של [המבקשת], וכן את דפי חשבון הבנק המעידים על ההתחשבנות הנ"ל הנזכרת בסעיפים 28 ו-77 לכתב ההגנה מטעם [המבקשת]... וגם זאת על מנת לבסס את טענת הרמת המסך" (סעיף 6 לבקשת הגילוי).
4. ביום 29.12.2021 הגישה המבקשת את תשובתה לבקשת הגילוי, במסגרתה טענה כי המסמכים המבוקשים – היינו, הדו"חות הכספיים, כרטסת הנהלת החשבונות ודפי החשבון של המבקשת (להלן: המסמכים המבוקשים) – אינם רלוונטיים לבירור הפלוגתאות בין הצדדים, והם אף בגדר סוד מסחרי המצדיק את הגבלת הזכות לגילוי ולעיון. על כן, ביום 20.1.2022 נתן בית המשפט החלטה לפיה המסמכים המבוקשים יועברו קודם לעיונו, לצורך גיבוש עמדתו בשאלת הגילוי.
5. לאחר שעיין בית המשפט קמא במסמכים האמורים, ניתנה ביום 10.3.2022 ההחלטה בבקשת הגילוי. בית המשפט דחה את הבקשה לגילוי דפי החשבון של המבקשת, וזאת משסבר כי הרלוונטיות שלהם להוכחת טענותיה של המשיבה מוטלת בספק, וכי קבלת הבקשה תביא להכבדה יתרה על המבקשת שאיננה מוצדקת בנסיבות העניין. לעומת זאת, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה ככל שהיא נוגעת לכרטסת הנהלת החשבונות ולדו"חות הכספיים (להלן: המסמכים החשבונאיים), בקובעו כי מדובר במסמכים רלוונטיים להליך. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המבקשת "היא זו שטוענת להפסדים בתקופה הרלבנטית להסכם בינה לבין [המשיבה] ומי שטוען להפסדים צריך להוכיח אותם ואת שיעורם. לפיכך, ככל ש[המבקשת] עומדת על טענתה להפסדים, עליה לחשוף את הדוחות הכספיים לתקופה הרלבנטית, ללא השחרת הסכומים" (פסקה 10 להחלטת בית המשפט קמא. ההדגשה במקור – ר.ר.). בית המשפט התייחס לחששה הנטען של המבקשת מגילוי סודות מסחריים, והבהיר כי חשש זה יכול לבוא על פתרונו באמצעות הוראה לבאי כוח המשיבה לשמור על חסיון המסמכים. בהתאם, הורה בית המשפט למבקשת להעביר למשיבה את הדו"חות הכספיים ואת כרטסת הנהלת החשבונות שבינה לבין מאפ"י לשנים 2019-2015, תוך שחייב את באי כוח המשיבה לשמור על חסיון המסמכים, לא להעבירם לאיש מלבד המומחה מטעמם, ולעשות בהם שימוש אך ורק לצרכי התביעה. לבקשת המבקשת וכדי לאפשר פנייה לערכאת הערעור, עיכב בית המשפט את ביצוע החלטתו עד ליום 5.5.2022.
יוער כי ההחלטה בבקשת הגילוי כללה גם הכרעה בבקשת המבקשת לגילוי מסמכים ספציפי. ואולם, משהמבקשת לא הלינה על חלק זה בהחלטה במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, לא ראיתי מקום להרחיב בעניין.
6. ביום 2.5.2022 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בהחלטה מיום 4.5.2022, נתן השופט ש' שוחט צו ארעי המעכב את ביצוע ההחלטה עד למתן החלטה אחרת, והורה על הגשת תשובות לבקשת רשות הערעור. לאחר שהוגשו תשובות כאמור, ובשל סיום כהונתו של השופט שוחט בבית המשפט העליון, הועבר התיק לטיפולי.
טענות הצדדים
7. במסגרת בקשת רשות הערעור, מעלה המבקשת מספר טענות עיקריות: ראשית, נטען כי ההחלטה איננה מידתית, שכן היא מחייבת את המבקשת לחשוף סודות מסחריים ופרטיים שלה בפני יריבה עסקית המצויה עמה בסכסוך. לגישת המבקשת, גילוי זה יביא לפגיעה עמוקה ובלתי הפיכה בזכויותיה הדיוניות והמהותית, באופן שמצדיק את דחיית בקשת הגילוי. שנית, המבקשת גורסת כי ההחלטה מפרה את שיווי המשקל הדיוני שבין תובע לנתבע. כך, נטען כי בעוד שהתובע יזם את ההליך ומשתתף בו מבחירה, הרי שהנתבע נכפה להשתתף בהליך. לכן יש להחיל סטנדרטים דיוניים שונים על התובע ועל הנתבע, לרבות ביחס לחובות הגילוי המוטלות עליהם. בהתאם, כך נטען, בעוד שעל התובע חלה חובת גילוי מוגברת, חובת הגילוי המוטלת על הנתבע חלשה יותר. לשיטת המבקשת, בית המשפט קמא בהחלטתו לא העניק כל משקל לעניין זה, והטיל על המבקשת-הנתבעת, שלא בצדק, חובת גילוי מוגברת כלפי המשיבה-התובעת. שלישית, נטען כי ההחלטה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה ביחס לגילוי מסמכים הכרוך בפגיעה בפרטיות, ובכללן – רלוונטיות המסמכים, קיומה של תשתית עובדתית לכאורית המצדיקה את גילויים וקיומן של חלופות פוגעניות פחות. באשר לרלוונטיות, טוענת המבקשת כי נדרשת זיקה בין המסמכים שגילויים מבוקש לבין הטענות שהועלו בכתב התביעה. דרישה זו מוחרפת כאשר מדובר במסמכים הכוללים סודות מסחריים – שאז יש להצביע על זיקה ישירה בין המסמכים לבין התשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע בתביעתו, ולהראות כי הם הכרחיים לבירורה. לגישת המבקשת, דרישה זו אינה מתקיימת בענייננו: אשר לדו"חות הכספיים, הזיקה עליה הצביע בית המשפט קמא נוגעת לטענת הגנה שהעלתה המבקשת לקיומם של הפסדים כספיים, ולא לטענות שהועלו בכתב התביעה (הממוקדות בהפרה הנטענת של הסכם השכירות). על כן, כך נטען, קביעת בית המשפט כי יש לגלותם משמעה הפיכת כתב ההגנה למקור לזכויות דיוניות של התובע, תוך פגיעה חמורה בזכותה היסודית של המבקשת להתגונן בחופשיות מפני התביעה. בכל הנוגע לכרטסת הנהלת החשבונות שבין מאפ"י למבקשת, נטען כי ההצדקה לגילויה התבססה כביכול על הרלוונטיות שלה לטענת הרמת המסך שהעלתה המשיבה. ואולם, הואיל והמשיבה השתיתה את טענת הרמת המסך על עילה של "מימון דק", הרי שאין בכרטסת הנהלת החשבונות כל דבר שיכול ללמד על כך. כן נטען כי טענת המשיבה ל"מימון דק" הועלתה בעלמא, ללא תשתית ראייתית לכאורית, וגם מטעם זה היה מקום לדחות את בקשתה. לצד דברים אלו, טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא אף לא בחן את סיכויי התביעה ואת קיומה של תשתית ראייתית המצדיקה את חשיפת המסמכים, כמו גם את קיומן של חלופות פוגעניות פחות לבירור הטענות. לבסוף, נטען כי להחלטת בית המשפט קמא בבקשת הגילוי השלכות רוחב החורגות מעניינה הפרטי של המבקשת, באשר היא מטילה על נתבע בהליך אזרחי חובות ונטלים המנוגדים למושכלות היסוד של הדיון האזרחי, פוגעת באופן ניכר בזכותו וביכולתו של הנתבע להתגונן מפני התביעה, ופותחת פתח להגשת תביעות סרק נגד יריבים עסקיים שכל מטרתן גילוי הסודות המסחריים שלהם. לאור האמור, גורסת המבקש כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהורות על ביטול החלטת בית המשפט קמא.
8. בתשובתה לבקשת רשות הערעור, טוענת המשיבה כי לא קמה כל הצדקה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא, המשקפת איזון מידתי וראוי בין הכלל של גילוי האמת וניהול ההליך ב"קלפים גלויים" לבין הצורך להגן על סודות מסחריים. על כך ניתן ללמוד, לשיטת המשיבה, הן מהעובדה שבית המשפט קמא עיין במסמכים עובר להחלטתו; הן מהעובדה שההחלטה דחתה את בקשת הגילוי בחלקה (בכל הנוגע לדפי החשבון); והן מהמגבלות שהטיל בית המשפט על באי כוח המשיבה ביחס להעברת המסמכים לגורמים שונים ולשימוש שייעשה בהם. בהתייחס לטענות המבקשת בדבר אי-עמידה באמות המידה שנקבעו לגילוי מסמכים, טוענת המשיבה כי בית המשפט בחן את הרלוונטיות של המסמכים ואת התשתית הלכאורית לגילויים, וסבר כי הם נחוצים לצורך הוכחת טענת המבקשת בדבר הפסדים כספיים שנגרמו לה. כן נטען כי המבקשת לא הצביעה על חלופות פוגעניות פחות לגילוי המבוקש, וכי ממילא המגבלות שהטיל בית המשפט על הגילוי מייצרות חלופה שפגיעתה פחותה. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענת המבקשת לפיה מדובר בהחלטה בעלת השלכות רחבות נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי או משפטי, ומטרתה היחידה היא לייצר הצדקה כוזבת להתערבות בית משפט זה.
9. מאפ"י בתשובתה מצטרפת לבקשת רשות הערעור, וחוזרת על עיקרי נימוקיה. היא מדגישה כי המשיבה לא הניחה תשתית עובדתית ראויה ומספקת היכולה להצדיק שימוש בסעד הקיצוני של הרמת מסך, וכי מטעם זה אין לאפשר לה לעיין במסמכים הכוללים מידע מסחרי סודי של מאפ"י, ואשר נועדו לכאורה לבסס את ההצדקה לנקיטת סעד זה. עוד היא מוסיפה כי עסקיה ועסקי המשיבה משיקים, והן מהוות לכן מעין מתחרות עסקיות. משום כך יש להקפיד ביתר שאת על שמירת סודותיה המסחריים והעסקיים של מאפ"י מפני המשיבה.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, החלטות שעניינן גילוי ועיון במסמכים הן מסוג ההחלטות המצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. משכך, תימנע ערכאת הערעור בדרך כלל מלהתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (וראו מהעת האחרונה: רע"א 1963/22 עם הפנים ליפו נדל"ן בע"מ נ' אשטרום הנדסה ובניה בע"מ, פסקה 7 [פורסם בנבו] (26.4.2022); רע"א 242/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 [פורסם בנבו] (8.2.2022); רע"א 6432/21 קובי ציון בע"מ נ' סיצ'ם סוסיאטה פר אציוני, פסקה 10 [פורסם בנבו] (29.11.2021). ראו גם: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 130-129 (2021) (להלן: עמית)).
בענייננו, נתן בית המשפט קמא את דעתו למכלול השיקולים השונים – לרבות הרלוונטיות והנחיצות של המסמכים המבוקשים לבירור הפלוגתאות בין הצדדים, והצורך להגן על סודות מסחריים של המבקשת ושל מאפ"י. רק לאחר שעיין בעצמו במסמכים, החליט בית המשפט קמא לקבל באופן חלקי את בקשת הגילוי, תוך הטלת מגבלות על העברת המסמכים לגורמים שונים ועל השימוש שייעשה בהם. כפי שאפרט להלן, החלטה זו היא סבירה ומידתית, והיא איננה נמנית לכן על פני הדברים עם אותם מקרים חריגים העשויים להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בהחלטות מסוג זה.
11. דומה כי המבקשת מבססת את בקשתה על שתי טענות עיקריות: האחת – כי המסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים לבירור הטענות שהעלתה המשיבה בתביעתה אלא אך לבירור טענות הגנה שהעלתה המבקשת, ועל כן לא קמה הצדקה להורות על גילויים; השנייה – כי המסמכים המבוקשים כוללים סודות מסחריים, ומסירתם לעיון המשיבה צפויה להסב למבקשת נזק בלתי הפיך. כחלק מטענה זו, טוענת המבקשת כי המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית לכאורית לטענותיה, ובפרט לטענת "הרמת המסך", ואף מטעם זה לא היה מקום להעניק לה זכות עיון במסמכים החשבונאיים.
אשר לטענה הראשונה, נקודת המוצא בהתדיינות אזרחית, כפי שהובהר לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, היא כי יש לאפשר גילוי מרבי של מידע רלוונטי, וזאת במטרה לקדם את חקר האמת ועל מנת שההליך יתנהל ב"קלפים פתוחים" (ראו, למשל: רע"א 2555/20 די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע"מ נ' אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ, פסקה 17 [פורסם בנבו] (16.7.2020); רע"א 5126/19 פלונית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 [פורסם בנבו] (3.11.2019) (להלן: עניין פלונית); רע"א 4781/12 י.מ עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 11 [פורסם בנבו] (6.3.2013). ראו גם: עמית, בעמ' 60-59). דרישת הסף לקיומה של חובת גילוי היא היותו של המסמך רלוונטי לבירור המחלוקות בין הצדדים. דרישה זו פורשה בהרחבה בפסיקה, במובן זה שיש לגלות "כל מסמך שיש בו לסייע לתביעה וכל מסמך הכולל מידע המאפשר לצד לקדם את עניינו הוא רלוונטי" (רע"א 2062/15 פלוני ואח' נ' הרשות לניירות ערך, פסקה 16 [פורסם בנבו] (3.6.2015). ראו גם: עניין פלונית, בפסקה 10; רע"א 2376/13 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' דהן, פסקה 12 [פורסם בנבו] (8.7.2013) (להלן: עניין רמי לוי); רע"א 624/11 המוטרנות היוונית קתולית נ' נח'לה, פסקה 5 [פורסם בנבו] (15.3.2011); רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 90 (1995) (להלן: עניין בנק איגוד)). כן נקבע כי כל מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוונטי (ראו: רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ, פסקה 7 [פורסם בנבו] (15.10.2008); עניין בנק איגוד, בעמ' 90. להרחבה בעניין דרישת הרלוונטיות, ראו: עמית, בעמ' 66-59). משכך, לצורך הכרעה בשאלת הרלוונטיות של מסמך פלוני יש לבחון מהו גדר המחלוקת בין הצדדים ומהן הפלוגתאות שיהיו טעונות הכרעה. כל מסמך הנוגע לטענות שהעלה מי מהצדדים ומשליך על הפלוגתאות נושא ההליך, וכל מסמך שיכול לסייע (ולו גם בעקיפין) בהוכחתן או הפרכתן של הטענות הללו, ייחשב כמסמך רלוונטי, אשר בהעדר נימוקים אחרים – הוא בר גילוי. בענייננו, אף אם נניח, כטענת המבקשת, כי המסמכים החשבונאיים אינם דרושים לבירור טענות התביעה, הרי שאין חולק כי הם כוללים מידע שעשוי לחזק (או להחליש) את טענות ההגנה שהעלתה המבקשת. על כן מסמכים אלה הם רלוונטיים לזירת המחלוקת ולפלוגתאות שיהיו טעונות הכרעה, כפי שאלה נובעות מכתבי הטענות. מטעם זה, יש לדחות את טענת המבקשת להיעדר הרלוונטיות של מסמכים אלה להליך.
בכל הנוגע לטענה השנייה – אכן, זכות העיון איננה זכות מוחלטת, והיא עשויה לעיתים לסגת מפני קיומם של חיסיון או אינטרסים וערכים מנוגדים אחרים הראויים להגנה (ראו: רע"א 6449/21 מדינת ישראל רשות המיסים נ' גוזס, פסקה 12 [פורסם בנבו] (3.11.2021) (להלן: עניין גוזס); רע"א 4420/19 ארמוזה אינטרנשיונל מדיה בע"מ נ' Creighton Online Media PTE Ltd, פסקה 6 [פורסם בנבו] (21.8.2019); עמית, בעמ' 361). בתוך כך, עשוי קיומו של סוד מסחרי להצדיק את הגבלתה של זכות העיון, אף אם נמצא כי מדובר במסמכים רלוונטיים לבירור המחלוקות בין הצדדים. סעיף 23(ג) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע חיסיון יחסי ביחס למסמכים המכילים סודות מסחריים. לכן, כאשר מתעוררת טענה בדבר קיומו של סוד מסחרי, נדרש בית המשפט לערוך איזון בין האינטרסים המתנגשים, ובהתאם לקבוע את היקף העיון הראוי בנסיבות העניין (ראו: רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ, פסקה 29 [פורסם בנבו] (12.6.2018); רע"א 2930/16 ארמוזה נ' ברודסקי, פסקה 21 [פורסם בנבו] (9.6.2016); רע"א 6033/13 GLAXO SMITHKLINE P.L.C נ' אוניפארם בע"מ, פסקה 6 [פורסם בנבו] (27.11.2014); רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, פ"ד נו(4) 865, 870 (2002) (להלן: עניין ויטלזון)).
בנוסף, נקבע בפסיקה כי על מנת שיינתן צו לעיון במסמך המכיל סוד מסחרי, על המבקש להניח תשתית ראייתית מינימלית לטענותיו; וכן כי על הצו לכלול רק מסמכים הכרחיים לבירור התובענה (ראו: רע"א 4627/14 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי, פסקה 11 [פורסם בנבו] (10.11.2014) (להלן: עניין פז); רע"א 3638/03 ביטום תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' כמיפרן – ישראל בע"מ, פ"ד נח(1) 97, 101 (2003); עניין ויטלזון, בעמ' 870).
במקרה דנן, נתן בית המשפט קמא כאמור לעיל את דעתו לאינטרס המשיבה לעיין במסמכים המבוקשים ולנחיצותם לבירור טענות הצדדים מחד גיסא; ולאינטרס המבקשת להגן על סודותיה המסחריים מאידך גיסא. לצורך עריכת האיזון, עיין בית המשפט במסמכים בעצמו ואף קבע מגבלות ביחס להעברתם לגורמים אחרים ולשימוש בהם. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לאפשר למשיבה לעיין בחלק מן המסמכים המבוקשים (כרטסת הנהלת החשבונות והדו"חות הכספיים).
מסקנה זו היא סבירה בעיני. בהקשר זה יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשת כי המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית לכאורית לטענותיה בדבר הרמת מסך בין מאפ"י לבין המבקשת. אכן, כפי שהוזכר לעיל, נקבע בפסיקה כי "טרם מתן צו לגילוי או עיון במסמכים אשר יש חשש כי יחשוף סוד מסחרי, על המבקש להניח תשתית ראייתית מינימלית לטענותיו" (עניין פז, בפסקה 11). כפי שעולה מהאמור בפסיקה, מדובר בחובה מצומצמת בהיקפה להנחת תשתית ראשונית ומינימלית לביסוס הטענות. אומנם, לצורך עמידה בחובה זו, אין די בזריקת טענות לחלל האוויר ללא כל בסיס ותימוכין (והשוו: בג"ץ 7793/05 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פ"ד סד(3) 1, 56 (פסקה 8 לחוות דעתו של השופט יצחק עמית) (2011)). עם זאת, בהתחשב בשלב הראשוני בו מדובר – לאחר הגשת כתבי הטענות ועובר להליכי הגילוי והעיון בין הצדדים ולהגשת הראיות מטעמם, אין להטיל על המבקש חובה רחבה מדי להעמדת תשתית ראייתית מקיפה ומפורטת להוכחת טענותיו. בענייננו, עיון בכתב התביעה המתוקן שהגישה המשיבה מלמד כי טענותיה לעניין הסעד של הרמת מסך לא הועלו בעלמא, אלא התבססו על טענות לכאוריות בדבר התנהלותן של מאפ"י ושל המבקשת כיחידה כלכלית אחת, זהות הדירקטורים בשתי החברות ושליטתה המלאה של מאפ"י בפעולותיה ובנכסיה של המבקשת. המשיבה אף צירפה מסמכים אחדים שהיו בידיה התומכים לגישתה בטענות אלו. לטעמי, די בכך – נכון לשלב מוקדם זה של הדיון, כדי לגבש את התשתית הראייתית המינימלית הנדרשת בטרם מתן צו לעיון במסמכים העשויים לחשוף סוד מסחרי.
בנסיבות אלה, ובשים לב לשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בכל הנוגע להליכי גילוי ועיון, לא ראיתי הצדקה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא.
12. בשולי הדברים, יוער כי אומנם, כטענת המבקשת, נקבע בפסיקה כי "כאשר הנתבע הוא שמעלה את טענת החסיון או הפגיעה בפרטיות, נקודת האיזון משתנה, ו'כוח המשיכה' של האינטרס של גילוי האמת נחלש במעט" (בג"ץ 1347/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 [פורסם בנבו] (23.7.2019). ראו גם: רע"א 7515/16 לוזון נ' ברקוביץ, פסקה 21 [פורסם בנבו] (5.12.2016)). עם זאת, דומה כי גם בטענה זו אין די כדי לסייע למבקשת. מהקביעה שלעיל עולה כי כאשר טענת חיסיון מועלית על ידי הנתבע, מסיט בית המשפט במידת מה את נקודת האיזון לעבר האינטרס של הנתבע. אולם, אין להסיק ממנה כי בכל מקרה בו מעלה הנתבע טענה לקיומו של חיסיון, חייב בית המשפט לקבל את טענתו ולהגביל את זכות הגילוי והעיון של התובע.
13. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ב בתמוז התשפ"ב (11.7.2022).
ש ו פ ט ת