מ.פ סיפרה שכתוצאה מהטחתה על הרצפה, הפעוטה צעקה ובכתה בכי רם. עוד אמרה: "זה בכי של מכה חזקה. זה לא בכי של פינוק, זה לא בכי של סתם, זה בכי".
מ.פ. נשאלה האם פנתה לגורם כלשהו בעקבות התנהלות הנאשמת 2, שלה הייתה עדה, והשיבה: "חוץ מלשתף קרובים אליי, אני לא התעמתתי עם סיגל. לא דיברתי עם אימא של או.י. שוב, אני, קודם כל אני מאוד מתחרטת על זה, אבל אין על מה להתחרט על דברים שקרו בעבר. מה שהיה, שבאמת הגן הוא מאוד משפחתי הרגיש לי, ולי הרגיש, בתור אימא טרייה, פחות נוח לבוא ולפתוח
--- סוף עמוד 219 ---
איפה שהוא, חזית, בנושא כזה רגיש. להסתכן מבחינתי בזה שיתנכלו לילד שלי אחר כך או שיקרה איזה שהוא משהו שיוציא מפרופורציה".
מ.פ סיפרה כי כעבור תקופה, סיפרה להורים נוספים על אותו אירוע, כאשר שיתפה אותם שיש לה חששות לגבי הגן.
מ.פ הדגישה גם בחקירתה הנגדית כי האירוע המתואר לגבי הנאשמת 2 ארע זמן קצר לאחר שבנה נכנס לגן והיא לא הרגישה אז נוח דיו לדווח על כך. לימים, ראתה שמושיבים פעוטה על כיסא "כל הזמן", והיות שחלף די זמן מאז נכנס בנה לגן, והיא הכירה היטב את אמה של הפעוטה, היא הרגישה נוח לדווח לה על כך. מ.פ סיפרה כי כעבור תקופה, סיפרה להורים נוספים גם על אותו אירוע מושא האישום הראשון, בעת ששיתפה הורים נוספים על חששותיה לגבי הנעשה בגן.
ניכר כי מ.פ חשה שלא בנוח על כך שלא דיווחה בזמן אמת על מעשיה של הנאשמת 2 כלפי או.י, שבוצעו בנוכחותה, והסבירה: "כשאתה חדש בגן, ואתה הורה טרי, דברים הרבה יותר מבלבלים, ואתה לא רוצה להסתכן, שוב, כמו שאמרתי, לרוץ למשטרה, על נפילה, כשאת לא מכיר את הדברים" (שם, עמ' 823). וכן: "כמו שאמרתי, אני הייתי חדשה בגן, ... הייתה אווירה בגן מאוד ביתית. היו שם הורים ששמו את הילדים שלהם, לאורך שנים. כל הילדים שלהם היו שם. לקום ולהגיש, ללכת למשטרה ולהגיש תלונה, זה משהו מאוד מאוד קיצוני. זה אומר שיום אחרי אני מוציאה את הבן שלי מהגן, לא הולכת לעבודה, עוצרת את החיים שלי וכרגע נכנסת לתביעה, לתלונה במשטרה זה לא משהו שהוא פשוט לעשות. ושוב, בתור הורה, אני, הייתי הורה, הורה טרי, אתה, א' לא רוצה לחשוב שזה מה שקורה, וגם, הכי, שוב, מאוד קיצוני, אבל באמת, באותה תקופה, ואני מצטערת על זה היום, שלא עשיתי עם זה כלום. ... זה משהו שהוא מאוד קשה, ולקחת עליו התחייבות, לבוא להגיד להורה, הילד שלך עבר אירוע מאוד מאוד קשה, ולגרום לאותו הורה לעשות בלאגן בכל הגן, בגלל משהו שראית, זה, זה משהו שהייתי צריכה לקחת על עצמי, ולהגיד. ... הלוואי שהיום הייתי יכולה לעשות אחרת. באותו רגע, כן. אני השתקתי את המקרה הזה" (שם, עמ' 824-825).