10. בית המשפט התבקש ליתן אמון מלא בעדי התביעה, ההורים, גורמי הטיפול והשוטרים, בעוד שלגבי הנאשמות נטען כי הן אינן ראויות לאמון. נטען כי הנאשמת 1 ניסתה להתחמק ממתן עדות וכי עדותה הייתה רצופה שקרים, אי דיוקים וסתירות, תוך התחמקויות לספק הסברים להתנהלותה המתעללת, התוקפנית והאלימה כלפי פעוטות חסרי אונים. נטען כי, הנאשמת 2 ביקשה בעדותה לתן פרשנות תמימה ולגיטימית להתנהגותה כלפי הפעוטות, גם אם לעיתים, בניגוד לגרסתה במשטרה, שם אישרה כי יכלה לנהוג אחרת. התבקש כי ייקבע שהנאשמות מסרו גרסה שאינה אמת, בשים לב לכך שסיפקו פרשנות זהה לכלל האירועים, במובן של היעדר פסול במעשה, ללא כל אבחנה בין האירועים מבחינת עצמת המגע, סוג המגע או תוצאת האירוע.
11. בכל הנוגע לאישום הראשון, נטען כי עדת הראיה, מ.פ, מסרה בעדותה את המתואר בכתב האישום, למיטב זיכרונה, וכפי שמסרה בעדותה במשטרה, ללא מגמת הפללה או הגזמה. בעוד שהנאשמת 2 כלל לא זכרה לספר אודותיו בעימות שהתקיים בין השתיים במסגרת החקירה במשטרה. ואילו בעדותה בבית המשפט ביקשה הנאשמת 2 לספק הסבר תמים, המהווה עדות כבושה חסרת כל משקל.
12. בכל הנוגע לאישום השני, נטען כי הסרטונים ממצלמות הגן כוללים תיעוד רציף ומדויק של ההתרחשויות בגן בתקופה הרלוונטית. נטען כי כתב האישום משקף במדויק את הנראה בסרטונים, בעוד הנאשמות לא סיפקו הסברים כנים למראות הקשים שתועדו בהם. נטען כי התיעוד המצולם מוכיח את המיוחס לנאשמות בחלק הכללי של כתב האישום ובאישום השני, וכי הסרטונים ברורים, מדברים בעד עצמם, ומהווים ראיה עצמאית להוכחת אשמת הנאשמות.
13. נטען כי המאשימה הוכיחה כי הנאשמות השליטו אווירה של פחד בגן, נהגו בפעוטות כאילו היו חפצים, חשפו את הפעוטות באופן מתמשך ויומיומי למעשי אלימות וכי בעקבות מעשיהן עלולים הפעוטות שנפגעו בעצמם או שנחשפו לפגיעה באחרים להינזק וחלק מהפעוטות אף ניזוקו בפועל בדרכים שונות. נטען כי מעשי האלימות, הביזוי וההשפלה של הפעוטות נמשכו ברצף על פני כל היום בו שהו הפעוטות בגן, ובאו לידי ביטוי ב"השכבות" אגרסיביות ואלימות, השכמות משינה באופן תוקפני וחסר רגישות, משיכתם ביד אחת כאשר כל משקל גופם תלוי על היד, דחיפתם בכוח והפלתם לרצפה, הושבה בכוח בכיסא המגביל את תנועתם למשך פרקי זמן ארוכים, התעלמות ממצוקת הפעוט ומבכיו, בעיטות בגופם של פעוטות, הכאת פעוטות באמצעות יד או חפץ, כיסוי