הנאשמת 2 מסרה כי לא הביעה חרטה על מעשיה לאחר שהוצגו לה הסרטונים: "כי אני לא חושבת, כבוד השופט, שאני עשיתי משהו שהוא היה חריג, מבחינתי. אני לא, אני נחשפתי לכל הפרשה הזאתי ולכל הדבר הזה, לא האמנתי שאני אהיה בסאגה הזאת בכלל. ממש. אני, זה לא, זה לא, זה לא אני. זה לא אני בכלל. וכל המצב שהיה שמה, שהייתי למעלה, אם היה להראות, אם היו מראים שהייתי למעלה בקומה למעלה, אז היו רואים. אני ירדתי למטה רק בגלל הקורונה. רק בגלל הקורונה, אחרי הקורונה שהיה חסר אנשי צוות ופתאום זאת הייתה חסרה, פתאום זאת הייתה בבידוד. אני הייתי למעלה, שום דבר לא היה עלי, כלום, כלום. הילדים היו למעלה, שום, לא היה שום דבר. למה לא הראו את המצלמות למעלה, איפה שהיה בקומה שלי למעלה?" (פרוט' מיום 3.4.2022, עמ' 1806).
--- סוף עמוד 94 ---
בניגוד לאמירותיה במהלך חקירתה הראשית, כאשר הוצגו לה סרטונים המתעדים התנהגותה, והיא מסרה כי מדובר בהתנהגות שגרתית, בחקירתה הנגדית, מסרה הנאשמת 2 כי היא שינתה את התנהגותה וכשנשאלה על כך מסרה כי: "המצב גם למטה, הלחץ שהיה עלינו, על כולם, חוסר, כאילו, אנשים וזה. אבל אני לא התנהגתי, התנהגתי אותו הדבר. לא מבחינת לשנות התנהגות, כאילו להרביץ לילדים, כמו שאת טוענת ששיניתי את ההתנהגות. ההתנהגות שלי נשארה אותו הדבר, אבל הלחץ שהיה עלינו, שמה, בזמן היה, שהיינו למטה, שהייתי למטה, היה מאוד קשה. היו חסרים עובדים, היו חסרים, היו חסרים, היו חסרות, איך קוראים לזה? נשות צוות, והכל היה נופל עלינו" (פרוט' מיום 3.4.2022, עמ' 1807). בהמשך, חזרה בה הנאשמת 2 והבהירה כי לא מדובר היה בהתנהגות אלימה וכי מדובר באותו סוג התנהגות שנהגה בו כאשר עבדה בקבוצת הביניים בקומה למעלה. הנאשמת 2 מסרה כי "... אני לא, לא עשיתי כאן משהו לא טוב" ו-"אולי היה פעם או פעמיים שאולי תפסתי ילד שהוא לא, לא כמו שרוצים או, אבל מבחינת אלימות? לא היתה פה אלימות" (פרוט' מיום 3.4.2022, עמ' 1808).
מעדותה של הנאשמת 2 עלה קשייה להכיר בחומרת מעשיה. הנאשמת 2, בדומה לנאשמת 1, המעיטה עד מאד ממעשיה האלימים, וניסתה להציגם כעניינים של מה בך. הנאשמת 2 הציגה פרשנות מיתממת, והקלה ראש בנטען כלפיה. התקבל הרושם שהנאשמת 2 כלל אינה מפנימה את חומרת התנהלותה.
דיון והכרעה
141. המשפט הפלילי מחייב את התביעה להוכיח את אשמתו של נאשם בפלילים על יסוד תשתית ראייתית קבילה ומספקת, המוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר, אך אין עליה נטל להוכיח את העובדות מעבר לכל ספק אפשרי, ועל בית המשפט להשתכנע כי האשמה הוכחה בהתאם לנטל זה כתנאי להרשעה. בבסיסו של כלל זה הכרעה ערכית, המכירה בעצמתה של הרשעה בפלילים, בתיוג החברתי ובעונשים הנלווים לה, ומוסיפה ומכירה במגבלותיו של הליך הבירור העובדתי בבית המשפט, שמטבע הדברים מבוצע בדיעבד, על סמך ראיות שהובאו לפני בית המשפט. בדרך זו ניתנת העדפה למצב שבו אדם שביצע עבירה יזוכה בשל קשיי הוכחה, על פני מצב בו אדם יורשע על לא עוול בכפו (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.01.2007); ע' גרוס ומ' עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001)).