הפסיקה חזרה וציינה כי אין הגדרה מדויקת וקונקרטית למונח "ההתעללות", כפי שנאמר בע"פ 5986/08 אהובה כחלון נ' מדינת ישראל (10.11.2008):
"בפסיקה נחלקו הדעות ביחס לשאלה התעללות מהי, וכך מצא הדבר את ביטויו בדבריו של השופט מ' חשין בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל הנ"ל בעמ' 152: 'השופטת ביניש מדברת על מצפון, על רגש ועל מוסר כיסודות יוצרים במושג ההתעללות ועצם הידרשותה ל'דברים שבלב' אלה כמורי-דרך להבנתה של 'התעללות' ילמדנו לדעת כי מושג ההתעללות מסרב לתחום עצמו בדל"ת אמות של מושגיות מדויקת..."
באשר לאופן בו אמורים בתי המשפט ליצוק תוכן לתוך המונח "התעללות" אפנה לדברי השופט חשין:
"...ועל כך אוסיף ואקשה: האם לא המצפון, הרגש והמוסר - אם תרצו: האיש הקטן שבליבנו פנימה, המוסר המקובל והשקפות החברה מעת לעת - הם שיורו אותנו הדרך להבנה ולסיווגם של מעשים או מחדלים אלה ואחרים כבאים במיסגרות של 'אכזריות' של 'השפלה' ושל 'ביזוי'?" (ע"פ 405/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.3.2004)).
בע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד(2) 72, ציינה כב' השופטת ד' ביניש, בין היתר, כי:
"אכן, בדרך-כלל מאופיינת התעללות גופנית בסדרה מתמשכת של מעשים, וכאשר מדובר במעשים המבוצעים לאורך זמן, הרי עצם הצטברותם או התמשכותם עשויה להביאם לדרגה של חומרה ואכזריות, להשפלה, לביזוי או להפחדה, אף אם כל אחד
--- סוף עמוד 103 ---
ממעשים אלה, כשלעצמו, אינו אכזרי ... אולם, אין הכרח כי המעשים יפרסו עצמם על פני זמן ניכר כדי שייחשבו מעשי התעללות. העוצמה, האכזריות והאינטנסיביות של המעשים יכולות להקנות להם אופי של מעשי התעללות גם אם מהווים הם סדרת מעשים הנמשכת זמן קצר, ולעתים גם מעשה חד-פעמי יהווה מעשה התעללות; במקרים אלה ניתן יהיה לזהות את ההתעללות ככל שהיא מאופיינת באחד או יותר מאלה: באכזריות, בהטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלתו או בביזויו באופן בולט, או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה (גופנית או נפשית) בקורבן ... מאפיין מובהק של התעללות הוא מצב שבו הקורבן מצוי בעמדת נחיתות או ביחסי תלות כלפי מי שמבצע בו מעשים פוגעניים. פער הכוחות והמעמדות בין בעל השליטה והסמכות לבין מי שהוא חסר יכולת התנגדות, מותיר את הקורבן ללא הגנה מפני ניצול לרעה של הכוח המצוי בידי בעל הסמכות".
ברע"פ 6477/20 ניסו שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021 התייחס המשנה לנשיאה נ' הנדל, לעבירת ההתעללות בהקשר של "תזת הצבירה", היינו גיבוש העבירה בשל דפוס התנהגות חוזר ונשנה, אף אם כל מעשה ומעשה שבוצע, כשהוא לבדו, אינו מגבש את העבירה. וכך נאמר, בין היתר: