33. זכויותיה של ראנה בבית העסק נובעות מהסכם הזיכיון והן אובליגטוריות בלבד. הצדדים לא התייחסו לעובדה שמדובר למעשה בהמחאה של זכות בניגוד להסכם וממילא שלא התייחסו לשאלת תוקפה של הפעולה ביחסים שבין הנתבעים לבין התובעים. עם זאת אציין כי בהתאם לסעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969 (להלן – חוק המחאת חיובים) "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה" (ההדגשה שלי – י.ט.). חרף לשון החוק, ממנה ניתן להסיק כי מדובר בפעולה נעדרת נפקות משפטית, קבעה הפסיקה כי תוצאת ההגבלה תלויה בטיבה, במטרותיה ובכלל הנסיבות. ראו:
"יש לבחון את תוקפה של העברת זכות, שנעשתה בניגוד להגבלה על עבירותה של הזכות, לפי טיבה של ההגבלה, לפי נוסחה, לפי מטרותיה והנסיבות שבהן נקבעה. כך ייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כשוללת מבעל הזכות את הכוח להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהיה חסרת תוקף; כשם שייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כאוסרת על בעל הזכות להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהווה הפרת חוזה מצד בעל הזכות, אך ההעברה עצמה תהיה תקפה" (ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2), 218; להלן – עניין טקסטיל ריינס).
וכן:
"הפסיקה הנוהגת בנושא זה מכוונת לכך כי אופייה של הגבלה על עבירות זכות אובליגטורית תיקבע על-פי תוכנה ומטרותיה, ואלה ינחו את הפרשן באשר לטיבה של ההגבלה: אם היא חלה על יחסי חייב-נושה (הממחה) בלבד, או שמא היא חלה גם ביחסים הפנימיים שבין הנושה לנמחה (לרנר בחיבורו הנ"ל [ ], בעמ' 100). בפרשת טקסטיל ריינס [ ] בחן בית-המשפט את טיבה של ההגבלה מבחינת נוסחה, מטרותיה והנסיבות שעל רקען נוצרה כדי לקבוע אם היא תקפה במערכת היחסים ה"חיצונית" בלבד – קרי, בין החייב לנושה, או שמא היא חולשת גם על המערכת ה"פנימית" שבין הנושה-הממחה לבין הנמחה. במקרה הראשון – פעולה נוגדת להגבלה שנעשתה בין הממחה לנמחה הינה תקפה גם אם היא הפרת חוזה בין הנושה (הממחה) לחייב. במקרה האחר – הפעולה הנוגדת אינה בת-אכיפה אף באחת ממערכות היחסים. נלך גם אנו בתלם שנחרש באותו עניין ונבחן את טיב הגבלות עבירות הזכויות בנחלה החלות בענייננו" (ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים (28.7.2002))
וראו גם פרופ' ש. לרנר, בחיבורו "המחאת חיובים" דיני חיובים – חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד), בעמ' 96-101; (להלן – לרנר).