(כן ראו: ע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בע"מ נ' נ' מ' נומיקוס, פ"ד כו(2) 527, 531 (1972); ע"א 352/87 גריפיין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מד(3) 45, 62 (1990)).
15. במילים אחרות, כלל ברירת הדין בהקשר החוזי כולל בתוכו רכיב סובייקטיבי ורכיב אובייקטיבי. בשלב הראשון על בית המשפט להידרש לרכיב הסובייקטיבי ולבחון האם הצדדים הסכימו על הדין שיחול על החוזה ביניהם, בין אם במפורש ובין אם באופן משתמע, וככל שכן, להחיל את הדין המוסכם על החוזה. בשלב השני, וככל שלא ניתן להבין מה היו כוונותיהם הסובייקטיביות של הצדדים לחוזה, על בית המשפט להידרש לרכיב האובייקטיבי, ולבחון מהי שיטת המשפט שבגלל קרבתה לעסקה צדדים סבירים היו מניחים כי היא זו שתחול על החוזה ביניהם. בחינה זו תיעשה על פי גורמים אובייקטיביים, הן במישור הפנימי של מערכת היחסים החוזית בין הצדדים והן במישור החיצוני למערכת יחסים זו (להרחבה בכללי ברירת הדין בהקשר החוזי, ראו: סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב 1533-1461 (2013)).
16. הרציונל אשר עומד ביסוד הכלל לפיו דין החוזה הוא הדין עליו הסכימו הצדדים, הוא כיבוד האוטונומיה של הצדדים לחוזה. התפיסה היא כי תניות ברירת דין משקפות את הרצון של הצדדים בדבר הדין שיחול על החוזה ביניהם במועד כריתת החוזה, ומשכך, מתן ביטוי לאוטונומיה של הפרט, כערך מרכזי שעליו מושתתים דיני החוזים, מחייב כי בתי המשפט יתנו תוקף לתניות אלו (ראו: עניין קו לעובד, בעמ' 282; איילת בן עזר ויעד רותם "תניות ברירת דין בחוזים בין־לאומיים: הצעה למודל של אוטונומיה מוגברת" משפט ועסקים א 333, 351-350 (2004); איריס קנאור "משפט בין-לאומי פרטי בעולם גלובלי – ברירת הדין בחוזי צרכנות" מחקרי משפט לא 833, 858 (2018)).
17. ויובהר, וכפי שצוין לעיל – אין חברי ואני חלוקים בעניין זה, תוקפה של הסכמת הצדדים להחיל על החוזה ביניהם דין מסוים, תיבחן על פי הכללים הקבועים בדין הישראלי לבחינת תוקפן של תניות חוזיות, ובכלל זאת, בראי הוראותיו של חוק החוזים האחידים במקרים הרלוונטיים לתחולתו. בהתאם, באותם המקרים שבהם יימצא, על פי הדין הישראלי, כי אין ליתן תוקף לתניית ברירת דין המופיעה בחוזה בין צדדים, הרי שתנייה זו תבוטל. במצב דברים זה, בית המשפט ייבחן, כאמור, איזו שיטת משפט צדדים סבירים היו מניחים, בהתבסס על גורמים אובייקטיבים, כי היא זו שתחול על החוזה ביניהם.