23. ודוק, כאשר עסקינן בתניות ברירת דין המופיעות בחוזים אחידים, מתערער הרציונל הנזכר אשר מלכתחילה עומד ביסוד הכלל לפיו דין החוזה הוא הדין עליו הסכימו הצדדים, והוא כאמור, כיבוד אוטונומיית הרצון של הצדדים לחוזה. הטעם לכך הוא שביחס לתניות מקפחות, קיים ספק האם הן מהוות ביטוי לאוטונומיה של שני הצדדים לחוזה, או אך לאוטונומיה של החברה (ראו: Mo Zhang, Contractual Choice of Law in Contracts of Adhesion and Party Autonomy, 41 AKRON L. REV. 123, 129 (2008). עוד השוו לעקרונות לברירת הדין בחוזים בינלאומיים שגובשו בשנת 2015 על ידי ועידת האג למשפט בינלאומי פרטי – הארגון הבינלאומי המוביל בתחום, בו חברות 85 מדינות ובכללן ישראל – ואשר מחריגים מתחולתן חוזים צרכניים המאופיינים ביחסי כוחות לא שוויוניים: https://www.hcch.net/en/instruments/conventions/full-text/?cid=135#text).
24. הכלל האמור יפה גם ביחס לחברות זרות המחליטות לנהל עסקים בישראל. טלו למשל בית אופנה פריזאי המחליט לפתוח חנות בכיכר המדינה, או משרד פרסום ניו יורקי הפותח סניף במגדלי עזריאלי. אכן, בשונה מעסק שכל פעילותו בישראל, לבית האופנה הצרפתי ולמשרד הפרסום הניו יורקי יש אינטרס מסוים ב"האחדת הדין" החל על פעולותיו, וככל שמדובר בחוזים פרטניים, שעל תנאיהם מנוהל משא ומתן מול מתקשר ישראלי, ראוי, ככלל, כי אינטרס זה יכובד, וכי לתניית ברירת הדין יינתן תוקף. ואולם, ככל שמדובר בהתקשרות עם לקוחות בחוזים אחידים, לא כל שכן לקוחות שהם צרכנים פרטיים ועסקים קטנים, אינני רואה כיצד יכולה תנייה שכזו לצלוח את מבחני חוק החוזים האחידים. היעלה על הדעת כי בית האופנה יקבע בחוזה אחיד שלקוחה הרוכשת שמלה בכיכר המדינה יכולה לתבוע אותו רק לפי הדין הצרפתי? האם עסק קטן המסתייע בשירותי הסניף הישראלי לעיצוב מודעה יידרש להתדיין לפי הדין החל במדינת ניו יורק, ארה"ב? חוסר הסבירות שבאפשרות זו כל כך מובהק, שכמעט ולא הצלחנו לאתר בפסיקה הישראלית ניסיון להתבסס על תנייה שכזו (השוו: ע"א 3105/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' B.G. Financing Ltd., פ"ד נג(3) 14, 20-18 (1998). חריג בודד לכך שאותר על ידנו הוא ת"א (שלום ת"א) 17429-01-10 HSBC Privat Bank (Suisses) SA נ' סגל (5.7.2010) [פורסם בנבו] בו התקבלה טענת בנק שוויצרי שלו נציגות בישראל כי יש לכבד תניית ברירת דין שנקבעה במסמכיו, לפיה הדין החל על יחסיו מול לקוחות הנציגות הישראלית שלו הוא הדין השוויצרי. ספק אם פסק דין זה רלוונטי כיום לאור הוראת סעיף 47 לחוק שירותי תשלום, התשע"ט–2019).