25. משכך, באותם המקרים שבהם לא יעלה בידי חברה זרה המנהלת עסקים בישראל להצדיק את תניית ברירת הדין הקבועה בחוזים האחידים הצרכניים שלה, הרי שדינה של תנייה זו להתבטל (ראו: סעיף 3 לחוק החוזים האחידים). במקרה זה, דין החוזה ייקבע בהתאם לרכיב האובייקטיבי בכלל ברירת הדין הישראלי בחוזים, היינו על פי אומד דעת הצדדים ביחס לסוגיה זו כפי שזה נלמד מגורמים אובייקטיבים. לשיטתי, במצב דברים זה, העובדה שהחברה פועלת בישראל מבטאת מבחינה אובייקטיבית כוונה משתמעת לכך שעל התקשרויותיה עם לקוחות בישראל יחול הדין הישראלי, וכי גם הציפייה הסבירה של הצרכן הישראלי היא שעל ההתקשרויות שלו עם חברות הפועלות בישראל, יחול הדין הישראלי. אי לכך, במקרה הפרדיגמטי, על חוזים מהסוג המתואר ראוי כי יחול הדין הישראלי.
26. ויובהר, ככל שחברה זרה אינה מעוניינת לפעול בישראל, אף ללא תניית ברירת דין המפנה לדין זר, סביר להניח כי בחינת אומד דעת הצדדים בהתאם לגורמים אובייקטיבים לא תביא למסקנה כי יש להחיל את הדין הישראלי על החוזים אותם היא עורכת עם לקוחותיה. זאת, גם אם במקרה כזה או אחר היא עושה עסקים עם לקוחות ישראליים, ואפילו אם לעיתים היא מספקת את הסחורה לכתובת הלקוח בישראל. כך, למשל, יקב איטלקי המוכר מתוצרתו בחנות ברומא, בוודאי שלא יידרש להתדיין לפי הדין הישראלי רק בשל כך שלקוח ישראלי הזמין מתוצרתו. כך, בין אם הלקוח הגיע לחנות ורכש בקבוקי יין, ובין אם שלח הזמנה והחנות סיפקה אותה לכתובת שנתן בישראל. במקרה מסוג זה, לא ניתן לומר כי קיימת כוונה משתמעת של הצדדים לפיה על החוזה ביניהם יחול הדין הישראלי. ואולם, כאמור, שונים הם פני הדברים ברגע שהחברה הזרה מחליטה לפעול בישראל. כך, בדוגמה שהובאה, אם היקב יפתח חנות בקניון ממילא בירושלים, הרי שבעצם פתיחת החנות, היקב ביטא, מבחינה אובייקטיבית, כוונה משתמעת כי על ההתקשרויות שלו עם לקוחותיו בישראל יחול הדין הישראלי. לפיכך, ובהינתן הציפייה הסבירה הנזכרת של הלקוח הישראלי כי על התקשרויותיו עם חנויות בישראל יחול הדין הישראלי, ראוי כי דין זה הוא שיחול על החוזה בין הצדדים.
27. ומדוע, ישאל המקשה, שלא נאפשר לחברה הזרה המנהלת עסקים בישראל להתנות בחוזה אחיד מול לקוחותיה בישראל, בין אם הם אנשים פרטיים ובין אם עסקים קטנים, שדין זר הוא שיחול על העסקה בין הצדדים? מדוע לא יוכל היקב האיטלקי, בית האופנה הצרפתי או חברת הפרסום הניו יורקית הפותחים שלוחה בישראל לקבוע כי גם על המוצרים והשירותים שהם מספקים בישראל חל הדין האיטלקי, הצרפתי או הניו-יורקי, לפי העניין? ככלות הכל, ברור שמבחינתם יש להחלה כזו יתרון, שהרי בקיאים הם בדין החל במדינת מוצאם, ואין הם בקיאים בדין הישראלי; שהרי נוח להם לנהל את כל פעילותם על פי דין אחד, ולא על פי דינים שונים. ועל כך אשיב למקשה, מאחר שקביעה כזו היא מקפחת; היא אינה מידתית; היא אינה הוגנת ואינה ראויה אל מול הלקוחות; היא מקנה לספק הגנה החורגת מהנדרש לצורך שמירה על האינטרסים הלגיטימיים שלו מול ציבור לקוחותיו. וכל זאת מדוע? מאחר שהלקוח הבודד, בין אם הוא אדם פרטי ובין אם עסק קטן, אינו יכול לדעת מהו הדין האיטלקי/הצרפתי/הניו-יורקי, לא בעת כריתת החוזה ולא בעת התגלעות הסכסוך, ואין לדרוש ממנו לברר דין זה בבואו לבצע קנייה בישראל (להבדיל מקנייה ברומא, פריז או ניו יורק); מאחר שההכבדה הכרוכה בהוכחת דין זה במסגרת התדיינות בישראל היא משמעותית, ואין הצדקה להטילה על לקוח המצוי בישראל ואשר ביצע את העסקה בישראל; מאחר שההסדרה של התקשרויות חוזיות צרכניות מסוג זה בתחומי מדינת ישראל צריכה להתבצע על פי הכללים שהגדיר המחוקק הישראלי, ולא על פי אלה שנקבעו על ידי המחוקקים האיטלקיים, הצרפתיים או האמריקאים.