28. חברי, השופט הנדל, ציין בהקשר זה כי החלת הדין של קליפורניה אינה מכבידה יתר על המידה מאחר שדין זה נכתב באנגלית, ולהערכתו הוא נגיש לאזרחי ישראל. טיעון זה אינו מקובל עליי כלל ועיקר. אנגלית איננה שפה רשמית במדינת ישראל. עברית היא שפתה הרשמית. העובדה שחלק לא מבוטל מאזרחי המדינה שולט בשפה האנגלית, היא ראויה ומבורכת, אך אין בה כדי להצדיק קביעה כי שיטת משפט העושה שימוש בשפה האנגלית נגישה לכלל אזרחי ישראל; בוודאי שאין לראות בה משום "נסיבה מקלה" ביחס לתנייה המחייבת צרכן ישראלי להתוודע לשיטת משפט זרה אך דוברת אנגלית. על ההכבדה שיש מבחינת הלקוח הישראלי בכך שהוא נדרש להיזקק לשליטה בשפה זרה בישראל עמדתי בהקשר קרוב (טענה כי די בסימון מוצרים בשפות זרות, ובכללן אנגלית, כדי למלא אחר חובת הגילוי לצרכן הישראלי), בזו הלשון:
הפגיעה הנובעת מליקוי הסימון במקרה שלפניי אינו שהסימון הטובין מטעה, אלא שהוא אינו נגיש לחלק מרכזי של החברה הישראלית, אותם לקוחות שהעברית היא שפתם היחידה או אותם לקוחות שקריאת עברית קלה יותר עבורם מאשר קריאת אנגלית, רוסית, צרפתית, ספרדית, ערבית או טורקית. לפיכך, הנזק שנגרם לאותם לקוחות הוא בראש ובראשונה חוסר הנוחות שנגרמת להם בשל חוסר היכולת להבין, באופן בלתי מתווך, וללא מאמץ מיותר, את האמור על גבי האריזה. חיים אנו במדינת ישראל, אשר העברית היא שפתה הרשמית (ביחד עם השפה הערבית), ושפתם של מרבית תושביה. [...] []צרכן בישראל אינו צריך להרגיש שלא בנוח בגלל שהוא שולט היטב בעברית בלבד, ואין להטיל עליו לא טרחה לקרוא אזהרה והוראות שימוש בשפה שהוא מתקשה בה, ולא נטל להיעזר באחר על מנת לוודא שהמוצר אותו הוא רוכש הוא אכן זה בו הוא מעוניין. [...] []סימון מוצר בעברית מקל על הצרכן הממוצע בישראל, ומאפשר לו לבצע את רכישותיו בנוחות ובקלות. הימנעות מסימון בעברית מטילה על הצרכן נטל, שגם אם אינו בלתי עביר, הוא מיותר, ומהווה פגיעה בזכויותיו ובנוחותו (ת"צ (מרכז) 51324-03-14 יהודה נ' Hewlett-Packard Company, פסקה 20 (3.5.2017)).
הדברים האמורים נכונים שבעתיים כאשר עסקינן בשפה זרה הנוקטת בלשון משפטית, שאפילו משפטן ישראלי המתמצא בשפה האנגלית עשוי למצוא את עצמו משקיע משאבים שאינם מבוטלים לצורך הבנת הכתוב ומשמעותו האופרטיבית.
29. ואכן, ברבות ממדינות העולם, אין בתניות ברירת דין המופיעות בחוזים צרכניים כדי להקנות לספק המתקשר באותם החוזים פטור, בוודאי שלא פטור מוחלט, מתחולת הדינים המדינתיים. כך, על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי באיחוד האירופי ובמרבית מדינות ארצות הברית, חוזים צרכנים אשר כוללים בתוכם תניות ברירת דין המפנות לדין זר, עדיין כפופים להוראות הקוגנטיות הקבועות בדין מקום מושבו של הצרכן, כאשר הדין הזר שנבחר אינו יכול להתנות על הוראות אלה (ראו: סעיף 6(2) ל-Commission Regulation 293/2008 of June 17, 2008, on the Law Applicable to Contractual Obligations (Rome I), 2008 O.J (L 177/6) (להלן: רגולציית רומא); ZHENG SOPHIA TANG, ELECTRONIC CONSUMER CONTRACTS IN THE CONFLICT OF LAWS 162 (2ND ED., 2015)); Giesela Ruhl, Consumer Protection in Choice of Law, 44 CORNELL INT'L L. J. 569, 591 (2011)). במדינות מסוימות אף נקבע כי בהקשרים צרכניים, אין לאכוף תניות ברירת הדין המפנות לדין זר למקום מושבו של הצרכן. כך, למשל, בשוויץ נקבע בסעיף 120 לחוק הפדרלי למשפט בינלאומי פרטי כי על חוזים צרכניים יחול דין מקום המושב של הצרכן, וכי לא ניתן להתנות על כך באמצעות תניות ברירת דין (ראו: Bundesgesetz uber das Internationale Privatrecht [Federal Act on Private International Law], Dec. 18, 1987, Amtliche Sammlung [AS] 120 (1988) (Switz.)). דוגמאות נוספות ניתן למצוא בדיני מדינות לואיזיאנה ואורגון בארצות הברית, הקובעים כי תניות ברירת דין המופיעות בחוזים צרכניים שנכרתו בהן לא יאכפו, כאשר הצרכן הוא תושב של אותן המדינות (LA. REV. STAT. ANN. § 51:1418(C) (2021); ORE. REV. STAT. § 15.320(4) (2021) ).