27. זוהי הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק:
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; [...]" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').
28. פעולת הפרסום, הריהי חלק בלתי נפרד מיסודותיה של עוולת לשון הרע. משמעות הדבר היא, שבהעדר פרסום – אין לשון הרע. מכך ניתן ללמוד, מחד גיסא, כי לשון החוק סובלת פרשנות שלפיה, כאשר מדובר בפרסומים נפרדים, אין מדובר בהכרח ב"אותה לשון הרע", משום שיסוד הפרסום, הריהו חלק בלתי נפרד מיסודות העוולה, ובלעדיו איִן. מאידך גיסא ניתן לטעון, כי התיבות "אותה לשון הרע", מגבילות את האפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, גם אם בוצעו כמה פרסומים, כאשר מדובר ב"אותה לשון הרע". דהיינו, כאשר עסקינן באותו פרסום, שהופץ יותר מפעם אחת, לפי המסלול הסטטוטורי. נותרנו אפוא עם שתי אפשרויות בהיבט הפרשני-לשוני. עתה יש לבחון איזו מבין השתיים מגשימה בצורה מיטבית את תכלית החקיקה, ואת כוונת המחוקק.
29. תכלית החקיקה מורכבת, כידוע, מתכלית סובייקטיבית ומתכלית אובייקטיבית:
--- סוף עמוד 14 ---
"תכלית החקיקה היא המטרות, הערכים, המדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים אשר דבר חקיקה נועד להגשימם. תכלית החקיקה הינה מושג נורמאטיבי. היא מורכבת מתכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה ומתכליתו האובייקטיבית. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת חקיקתו. זו 'כוונת המחוקק'. תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. זו 'מטרת החקיקה'" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 (1993)).
30. התכלית הסובייקטיבית, מתמקדת ב'כוונת המחוקק', והיא נלמדת הן מלשון החוק, הן מנסיבות חיצוניות לחוק, בכלל זה ההיסטוריה החקיקתית, הרקע ההיסטורי, והרקע החברתי והמשפטי שביסוד החקיקה (ברק – פרשנות במשפט, עמ' 202-201). בדנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקאות 7-6 [פורסם בנבו] (12.9.2017), ציינתי, כי "כיום דומה כי אין חולק על דבר קבילותה וחשיבותה של ההיסטוריה החקיקתית ככלי-עזר פרשני לגיטימי". עמדתי שם על המעלות הטובות הנובעות מבחינת ההיסטוריה החקיקתית, בהן "הגיון בריא, הפרדת רשויות, אובייקטיביות וניטרליות של מעשה השפיטה, ודאות משפטית... שיקולים אלו, לא זו בלבד שהם מצדיקים להתיר להיסטוריה החקיקתית לבוא בקהל המקורות שאליהם רשאי להיזקק השופט-הפרשן במלאכתו, אלא שיש בהם כדי לתמוך במתן משקל נכבד למידע המתקבל מהיסטוריה זו, ובלבד שהוא אכן משקף את 'דעתם של אלה שעשו את החוק'".