31. סעיף 7א, לא נכלל בנוסחו המקורי של החוק; הוא חוקק, במסגרת תיקון מס' 6, בשנת 1998. אעמוד תחילה על התכלית הכללית של תיקון מס' 6, כפי שזו באה לידי ביטוי בדיונים בוועדות הכנסת, ולאחר מכן אציג את התכלית הפרטנית ביחס למילים "אותה לשון הרע", כפי שהיא עולה מן השיח בדיוני הכנסת.
32. בדיון במליאת הכנסת ביום 28.7.1998, בשעה שתיקון מס' 6 הועלה בקריאה ראשונה, הציג חבר כנסת מאיר שיטרית את תכלית התיקון:
"אני מבקש להסביר את מהות החוק. במצב הנוכחי, רבותי חברי הכנסת, כאשר אדם תובע אדם אחר שהוציא עליו לשון הרע, לא מספיק שהוא צודק בתביעה. אם בית-המשפט מרשיע את זה שנתבע, זה עדיין לא נותן פיצויים לתובע. כדי שהתובע יקבל פיצויים על לשון הרע, הוא, התובע, צריך להוכיח שנגרם לו נזק.
אני פונה אל חברי הכנסת ומבקש מהם לחשוב. נניח שמישהו אומר עליכם דברים שהם לחלוטין לא נכונים,
--- סוף עמוד 15 ---
אתם תובעים אותו לדין – הרי מה יש לבן-אדם חוץ משמו הטוב? אתם תובעים אותו לדין – תביעת דיבה על לשון הרע. אתם מגיעים לבית-המשפט, מתקיים דיון, השופט מחליט שהאיש אומנם הוציא עליכם לשון הרע, ולא דובים ולא יער. כדי לקבל פיצוי לא מספיק שזכית במשפט. מה אומר בדרך כלל הנתבע במשפטים היום? הוא אומר: אמת דיברתי, או: לא גרמתי שום נזק [...].
צריך להביא עדים ולהוכיח, שנגרם לך נזק, שהפסיקו לדבר אתך, שהעבודה שלך נפגעה. זה אבסורד.
[...]
בהצעת החוק אני מציע לשנות את המצב ולקבוע כדלקמן: כאשר אדם תובע תביעת לשון הרע והנתבע מורשע בלשון הרע, השופט רשאי לפסוק פיצויים לתובע – אחרי שהנתבע הורשע – עד 30,000 שקל ללא צורך בהוכחת נזק" (ד"כ 28.7.1998, עמ' 8-7).
33. משמע, תיקון זה נועד להקנות בידי ניזוקים, כלי משפטי שבאמצעותו יוכלו לקבל פיצוי, אף מבלי להוכיח את הנזק שנגרם להם. זאת, כדי לאפשר להם להתגבר על קשיי ההוכחה הטמונים בהוכחת נזק כגון דא, בתביעות לשון הרע. לפי האמור בדברי ההסבר להצעת החוק: "הצעת חוק זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). למקרא דברים אלה עולה, כי מנסחי החוק הצביעו על שתי תכליות עיקריות לחקיקת התיקון האמור: האחת – תכלית דיונית, שנועדה להקל על ניזוקים בהוכחת תביעתם; השנייה – תכלית הרתעתית, אשר ביקשה להניא מזיקים מהפצת לשון הרע במרחב הציבורי.