--- סוף עמוד 23 ---
פעולות המערערים, ובעת שניהלה מערכה משפטית נגד בתי הספר בבית הדין לעבודה, שלחו המערערים מכתב נוסף, שבמסגרתו שבו על הטענות שנשמעו במכתב הראשון, ולכך הוסיפו, כי מעשי השחיתות של דורית נמשכים מזה תקופה.
52. בית המשפט המחוזי דן בשאלה, אם שני המכתבים, והפצת דיבתה של דורית בעל-פה, הם בבחינת "אותה לשון הרע", באופן שאינו מאפשר לפסוק יותר מפיצוי אחד, בגדרי המסלול הסטטוטורי. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום היה בדעה, שלפיה "כל פרסום נוסף, על אף שהוא זהה או דומה לפרסום הקודם, איננו 'אותה לשון הרע'". עוד הפנה בית המשפט המחוזי, לעמדה שהוצגה בעניין פלמונית, דומה לזו שנקבעה בפסק הדין של בית משפט השלום. לבסוף בחר בית המשפט המחוזי בעניין מויאל, לאמץ מעין עמדת-ביניים, מרוככת קמעא מזו שנקבעה בעניין פלמונית. לדבריו, מצד אחד לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות לפסוק פיצוי לפי המסלול הסטטוטורי, אך משום שמדובר ב"אותה לשון הרע"; מצד שני, אין לקבוע כלל גורף, שלפיו בכל מקרה קמה הצדקה לפסוק פיצוי נפרד, בגין כל פרסום ופרסום, אף כאשר מדובר ב"אותה לשון הרע". לפיכך, הציע בית המשפט המחוזי לשלב בין שתי העמדות הללו, "על פי מבחני שכל ישר שבעזרתו נבחן את מהות הפרסום, משך הזמן שחלף בין הפרסומים, הפצתם בין אותו חבר בני אדם או הרחבת הפרסום גם לאחרים וכיוצ"ב" (עניין מויאל, פסקה 24). בהתאם לגישה זו, קבע בית המשפט המחוזי, כי במכתב השני נעשתה הרחבה של הדברים שנכתבו במכתב הראשון, וכי המכתב השני נשלח כשלושה חודשים לאחר המכתב הראשון, בעיצומו של ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה, במטרה להמשיך ולהעמיק את הפגיעה בדורית. על רקע האמור, נקבע כי אין לראות את המכתב השני כמכיל "אותה לשון הרע". בהתאם, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית משפט השלום, אשר פסק פיצויים בסך של 150,000 ש"ח בגין שלושת הפרסומים.
53. נראה אם כן, כי פסק הדין בעניין מויאל, מוסיף נדבך נוסף לפסקי הדין שניתנו בעניין מנירב ועניין פלמונית. מחד גיסא, בפסק דין זה נקבע כי קיימת אפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד בגין מספר פרסומים, הכוללים אותה מסכת של לשון הרע; מאידך גיסא, בפסק הדין הוכפפה אפשרות זו, לאמות מידה מסוימות, שלפיהן נדרש לבחון את נסיבות המקרה, ובכלל זה את מהות הפרסום ותוכנו; את משך הזמן שחלף בין הפרסומים; ואת זהות הנמענים בכל אחד מהפרסומים.