25. מועד הפרסומים ומשך הזמן שחלף ביניהם – מבחן נוסף שיש לו חשיבות בהקשר הנוכחי נוגע לפרק הזמן שחלף בין הפרסומים. ככל שחלף זמן מועט בלבד, יש בכך אינדיקציה מסוימת התומכת גם כן בהכללתם תחת קורת גג של "אותה לשון הרע". זאת, מאחר שקירבה בזמן מחזקת לכאורה את המסקנה שמדובר במרכיבים של אותה השתלשלות עובדתית, בשונה מאירועים עצמאיים ללא תלות האחד בשני. לעומת זאת, חלוף זמן רב בין פרסום אחד למשנהו עשוי להקים זכויות עצמאיות לפיצוי, מאחר שהפרסום הנוסף "עורר שדים מרבצם" ובכך יצר נזק אחר נוסף על הנזק הראשוני שנגרם מהפרסום הראשון. במצב דברים זה קמה הצדקה לקבוע כי אין מדובר עוד ב"אותה לשון הרע". אכן בעידן הדיגיטלי קשה להסתיר דברי לשון הרע "ישנים", אך חזרה עליהם עשויה להקים פגיעה עצמאית בזכות להישכח (ראו והשוו: בג"ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט, פסקה ט"ו לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין [פורסם בנבו] (12.11.2015); א"ב 1156/21 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-24 נ' מראענה, פסקה 4 לפסק דיני [פורסם בנבו] (28.2.2021)).
--- סוף עמוד 46 ---
האם יש משמעות לזהות הנמענים ולריבוין של במות הפרסום?
26. בשלב זה יש לשאול, האם יש רלוונטיות לשאלה של שונות הנמענים בבמות שעל גביהן נעשו הפרסומים, בהתאם לקריטריון השלישי שהוצע בפסק דינו של חברי השופט סולברג. כאן נפרדות דרכינו. לשיטתי, קריטריון זה מעורר קשיים מהותיים ומעשיים לא מבוטלים. על כן, אני סבורה כי במקרה הרגיל יש להשיב על השאלה האמורה בשלילה. אפרט להלן את טעמיי לכך.
27. אכן, שאלת זהותם של הנמענים, כמו גם סוגיית ריבוין של במות הפרסום, צפויות להשפיע על היקף הנזק ועל כימותו. אולם, אין בקריטריון זה, כשלעצמו, כדי לסייע לעמוד על עצמאות הפרסומים ומובחנותם זה מזה. לטעמי, כאשר עסקינן בפרסומים דומים בתוכנם אשר פורסמו תוך פרק זמן קצר (בהתאם לקריטריונים שפורטו לעיל) – לא ניתן לומר כי השוני בבמה או בנמעני הפרסומים, כשלעצמם, יצרו פגיעה נבדלת, המצדיקה שלא לראות בהם "לשון הרע אחת" (בכפוף לחריג מסוים שעליו אעמוד בהמשך הדברים). חשוב להדגיש: הדברים אמורים בכל הנוגע לזיהוי של יותר מלשון הרע אחת לצורך מתן פיצוי סטטוטורי, במובחן מן האפשרות להוכיח הגדלה של הנזק שנלווה לאותה לשון הרע כתוצאה מריבוי הבמות, בהתאם למסלול הפיצוי הפסיקתי. בהקשר זה אציין כי להבנתי, הלכה למעשה, עמדתו של חברי השופט סולברג מתמקדת בשוני בכמות הנמענים בכל אחת מבמות הפרסום (כפי שעולה אף מדרך היישום שלה במקרה דנן, המתייחסת למספרם של החברים בכל אחד מעמודי הפייסבוק הרלוונטיים), להבדיל מדרישה לשוני מהותי בטיבה ובמאפייניה של במת הפרסום ובאופי הנמענים הנחשפים אליה. כך למשל, דומה כי בהתאם לשיטתו די בעובדה ששני פרסומים הוצגו בפני מספר שונה של נמענים (כך שבהכרח תתקיים שונות מסוימת ביניהם), כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בפרסומים נפרדים לעניין הפיצוי הסטטוטורי. זאת גם אם מדובר בתוכן זהה, תוך סמיכות זמנים ואף בחשיפה בפני קהל נמענים בעלי מאפיינים דומים. כאמור, לעמדתי, תוצאה שכזו אינה נותנת די משקל לשאלת עצמאיות הפרסום ולמעשה מעניקה את הבכורה לשאלה של היקף החשיפה לפרסום. כל זאת, חרף העובדה שעסקינן במסלול תביעה סטטוטורי שאינו דורש הוכחת נזק.