--- סוף עמוד 60 ---
לא כל כך מבחינת עצם התופעה אלא מבחינת עצמתה והיקפה – התברר לנו שבתי המשפט כמעט שאינם מבחינים בין שני אפיקי הפיצוי הללו ובין החלופות האפשריות להערכת סכום הפיצוי", באופן שלא אפשר להם לערוך במחקרם את ההבחנה הנ"ל (שם, בעמ' 473-472)); והשוו: ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ת' אור והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (29.8.1999)).
17. ויובהר: הדברים הנ"ל צוינו להרחבת נקודת המבט על ענייננו, ובמסגרת זו איני רואה לדון בשאלת נחיצותו של תיקון מס' 6 לחוק, או לקבוע מסמרות בשאלת ההבחנה בהקשר דנן בין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק לבין פיצוי בגין נזק כללי. די לי אם אדגיש כי לדידי, אכן קיים קושי מובנה להוכיח בכלים ה"רגילים" של דיני הנזיקין את נזקי הפגיעה הטיפוסית בזכותו של אדם לשם טוב כתוצאה מלשון הרע, ואומדן הנזק בהקשר זה הוא עניין המסור, ממילא, להערכת בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני, בשים לב לתכלית החקיקה הרלוונטית ולמעמד הערך הנפגע, גם כשעסקינן בפיצוי לפי סעיף 7א לחוק (ראו: ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 244 (1973); עניין נודלמן, פסקאות 50, 55; גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 451; קרמרמן, בעמ' 905; ראו גם והשוו: עניין דעקה, פסקה 28).
מסקנות
18. בהינתן כל האמור לעיל, ובפרט לנוכח מעמדה הרם של הזכות לשם טוב במקרים של פרסום לשון הרע; הקשיים המובנים בהוכחת הנזקים הטיפוסיים שנגרמים כתוצאה מפגיעה בזכות זו במקרים כאמור; טיב הפגיעה בה ברשתות החברתיות; ונסיבות חקיקת סעיף 7א ותכליותיו, ובעיקר הרתעת מעוולים פוטנציאליים מפני פרסום לשון הרע – אני סבורה כי אין כל הצדקה להעניק למילים "אותה לשון הרע" שבסעיף 7א(ד) לחוק, פרשנות מרחיבה המגבילה יתר על המידה את שיקול דעת בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים על-פיו, על מנת לאפשר מתן תרופה המתאימה לנסיבות המקרה.
19. לפיכך, בדומה לחברי, השופט סולברג, גישתי היא שבית המשפט רשאי, ואף צריך, בבואו להכריע אם פרסומים שונים הם "אותה לשון הרע" אם לאו, לבחון גם את שאלת זהות הנמענים בראי במות הפרסום (כאמור, מבחן העזר השלישי שמציע השופט סולברג). אחרת, עלול להיווצר מצב שבו מעוול שפרסם לשון הרע בבמה אחת, יחויב במסגרת מסלול הפיצוי הסטטוטורי באותו סכום פיצוי שבו יחויב גם אם יפרסם את המידע הפוגעני בשורה של במות נוספות, אף כאשר מנסיבות המקרה ברור כי כמות