204. לעמדתי לא ניתן לקבל את העובדה שעלה בידי איל להשיג את שני ההסכמים משנת 2000 הנוגעים לרכישת הנכס והעברתו לחברה או את הסכם רכישת מניותיו של עו"ד נחמד ובכל זאת לא עלה בידו לאתר מסמך כלשהו שיאשר את מתן ההלוואה, שהועמדה לכאורה באותה תקופה. בהתאם וגם אם ניתן להבין את הקושי באיתור מסמכים לאחר שנים רבות, עדיין המסקנה המסתברת בנסיבות היא שלא אותרו מסמכים המוכיחים את קבלת ההלוואה, הואיל ולא נלקחה הלוואה למימוש הרכישה.
205. אם אכן ניטלה הלוואה, היא שולמה מחשבון כלשהו ואין זה מתקבל על הדעת שלא עלה בידי איל להשיג אסמכתא כלשהי מחשבון כלשהו שלו או מהחשבון בשוויץ שתצביע על החזר ההלוואה הנטענת.
206. זאת ועוד, לטענת איל המימון לרכישת הנכס בהארלם היה כולו או ברובו באמצעות הלוואה בנקאית, אשר נלקחה בסיוע ובשיתוף שותפו דאז עו"ד אמיר נחמד ואיל לא נתן כל הסבר להימנעותו מהבאת עדותו של עו"ד נחמד ואין לי אלא להסיק כי אילו הלה הובא לעדות הוא לא היה תומך בגרסתו של איל(ראו פסקה 104 לעיל).
207. ואם לא די בכל האמור, גם המסמכים שכן הובאו אינם תומכים בגרסתו של איל. כך הוגש כחלק מנספח 10 לת/3 הסכם המחאת זכויות עליו חתמה החברה לטובת בנק אאודי, ובו היא המחתה לו את כלל זכויותיה בין היתר לקבלת דמי שכירות בגין הנכס, וכנספח A להסכם צורפה רשימת ההלוואות שהועמדו לחברה, ועל פיו ההלוואה הראשונה הועמדה בשנת 2004!!!, בעוד הנכס נרכש כאמור בשנת 2000.
208. עוד אפנה להשוואה המתבקשת בין הסכם רכישת מניותיו של עו"ד נחמד בשנת 2003 בחברה לבין הסכם רכישת מניותיו של יניב כהן בחברה המחזיקה בנכס ב- 263 Bowery street בשנת 2012. וכך בעוד שבהסכם עם יניב כהן קיימת התייחסות ברורה להלוואה שניתנה לצורך רכישת הנכס שבגינה שועבדו הזכויות בנכס ובמסגרת ההסכם הוסדר שחרורו של יניב כהן מערבותו להלוואה, בהסכם עם עו"ד נחמד אין כל אזכור של הלוואה כלשהי בקשר לנכס בהארלם ומכאן חיזוק נוסף לסברה שלא נלקחה הלוואה לצורך רכישת הנכס בהארלם.
209. סיכומו של דבר, כפי שציינתי לעיל, נקודת המוצא הראייתית מבחינתו של איל הייתה קשה. גירסתו על פניה עומדת בניגוד לאמור במסמך האישור שלשונו פשוטה וברורה והוא חתום על ידי איל ובנסיבות אלו איל נדרש היה להעמיד גרסה מבוססת ואיתנה שתתן הסבר מתקבל על הדעת לתוכנו ,מהותו, וחתימתו של מסמך האישור.
210. כפי שפירטתי לעיל, גרסתו של איל, לו זו בלבד שלא נתמכה בראיה כלשהי אלא שהיא גרסה כבושה, מלאת סתירות ופרכות שאינה מתקבלת על הדעת. לנסיבות כאלו יפים דבריו של השופט שטיין בענין "אקספו" לפיהם "המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב ..."(פסקה 2). כך במקרה שלפנינו, אני קובע כי יש לדחות את גרסתו של איל, ויש ליתן תוקף משפטי מלא למסמך האישור ככתבו וכלשונו ובהתאם יש לראות את איל והחברה כמי שחתמו ואישרו כי החברה קיבלה ממשה הלוואה בסכום של 2 מליון דולר אשר לא נפרעה, וכאמור לעיל, בהעדר כל טענה או ראיה לפירעונה של ההלוואה, עלה בידי משה להוכיח כי הוא היה זכאי לדרוש את פירעון ההלוואה בשנת 2014, ומשהנתבעים מסרבים לעשות כן עלה בידו להוכיח את תביעתו.