211. עם זאת, מסענו לא תם ועלינו לדון תחילה בשאלה, מיהו החייב על פי מסמך האישור וכן בשאלת התיישנותה של התביעה, וכן במספר טענות נוספות שהועלו על ידי הנתבעים.
מיהו החייב על פי מסמך האישור ועילת התביעה כנגד איל
212. כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמסמך האישור נושא "לוגו" של החברה ובגוף המסמך אושר כי משה העמיד את ההלוואה לחברה , ובתחתית המסמך בצד חתימתו ושמו של איל מצוין תפקידו כמנהל בחברה (Manager).
213. אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שחתימת מסמך האישור בשם החברה , לא נעשתה בטעות או בהיסח הדעת אלא מדובר במהלך יזום ומכוון של איל שהתקבל בסיכומו של דבר על ידי משה.
214. כך נשאל איל בחקירתו הנגדית "מדוע דווקא החברה שמחזיקה בהארלם היא זו שחותמת על המכתב ב-2008? למה דווקא היא?" ותשובתו הייתה "כיוון שהיא החברה היחידה שהייתה בבעלותי מאה אחוז" (עמ' 72 לפר' ש' 1-3).
215. בהמשך אף אישר איל כי הוא זה שבחר לחתום בשם החברה ולדבריו "נכון אני רציתי לחתום תחת חברה" והוא נשאל "תחת חברה?" והשיב "ולא באופן אישי, כי אני לא חותם ערבות אישית לאף אחד בעולם הזה..."(שם, ש'28- עמ' 73 ש' 1). וכן "משה רצה מכתב, ואני לא הסכמתי לחתום באופן אישי, רק שהחברה שבבעלותי תהיה, תחתום"(שם, ש' 13-14 ).
216. דברים דומים נאמרו על ידי משה ולפיהם הוא דרש מאיל מסמך אישי אך איל הביא לו מסמך חתום בידי החברה ולדבריו "כשהוא הביא לי את המכתב, אמרתי מי זאת החברה הזאת? שלי, פרטי, תסמוך עלי, אני סומך" (עמ' 44 לפר' ש' 4-5).
217. משה אף נשאל באופן מפורש מדוע הסכים לקבל מכתב של חברה וכך נרשמו הדברים:
"ש: תסביר לי בבקשה למה הסכמת, למה הסכמת שהנייר ייחתם על ידי איל בשם החברה, ולא איל באופן אישי? למה הסכמת?.
ת: הוא אמר לי זו חברה שלי, ואני אחראי על זה, קיבלתי את זה. תזכור, שמו דוידס”)עמ' 45 לפר' ש'25-28 ).
218. להשלמת התמונה יצוין כי משה טען בתצהירו כי איל ביקש לחתום על המסמך באופן אישי משיקולי מס (סעיף 18 לתצהיר משה) אך בחקירתו הנגדית אישר כי הוא אינו זוכר זאת (עמ' 45 לפר' ש' 4).
219. לאור האמור לעיל, טען איל כבר בכתב ההגנה כי התביעה כנגדו נעדרת עילה, וכי כל התביעה על פי מסמך האישור יכולה להיות מופנית אך ורק לחברה. לעומתו טענו ב"כ משה בסיכומים כי דווקא העובדה שאיל על פי עדותו בחר לחתום בשם החברה, מלמדת שבפועל ההלוואה ניתנה דווקא לאיל באופן אישי שאחרת הוא לא היה נדרש לבחור לחתום בשם החברה, ולהתעמת עם משה בנקודה זו .
220. כמו כן נטען כי בין הצדדים שררה הבנה שלפיה אין במתן האישור בידי החברה, כדי לגרוע מחובתו האישית של איל להחזר ההלוואה, וכאמור, לטענת משה, איל יצר כלפיו מצג שלפיו הוא ידאג באופן אישי להחזר ההלוואה.
221. בנוסף נטען כי גם אם מסמך האישור לכשעצמו מחייב רק את החברה, עדיין מאחר והוכח כי איל לבדו שולט בחברה, והוא היחידי שיכול להביא את החברה להחזיר את ההלוואה, אזי משהופרה התחייבות החברה, יש לחייב את איל באופן אישי ביחס ולחוד על הנתבעת בהחזר ההלוואה, זאת על בסיס פסיקה בה נקבעה אחריות אישית של אורגן בתאגיד במקרה של הפרת חובת תום הלב של חברה בקיום התחייבות חוזית , על בסיס הוראות סעיף 39 לחוק החוזים.
222. כנגד טענות אלו טענו ב"כ הנתבעים כי לאור הצהרות ב"כ משה לפיהן עילת התביעה מתמצית במסמך האישור, אזי כלל זה צריך לפעול גם כנגד משה ומשהוכח כי מסמך האישור הינו של החברה בלבד לא ניתן להצמיח אחריות אישית של איל להשבת ההלוואה וכל טענה לאחריות אישית הקיימת בנוסף למסמך האישור היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שאין לקבלה.
223. עוד נטען כי כל הטענות לאחריות אישית של איל בשל הפרת חובת תום הלב הינן בגדר הרחבת חזית אסורה, שב"כ הנתבעים הבהירו בראשית ישיבת ההוכחות כי הם מתנגדים לה, בהקשר זה יצויין כי ב"כ משה דחו את טענת הרחבת החזית והפנו לפסיקה לפיה ניתן לקבל טענה משפטית , העולה מהעובדות שהוכחו בתיק, גם אם אותה טענה משפטית לא צוינה מפורשות בכתב התביעה.
דיון והכרעה בשאלת היריבות
224. לאחר עיון בטיעוני הצדדים אני דוחה את טענות ב"כ משה לפיהן ניתן ללמוד ממסמך האישור עצמו על התחייבות או ערבות אישית של איל להשבת ההלוואה, או את הטענה לפיה הייתה הסכמה בין משה לאיל כי אין במסמך האישור כדי לגרוע מתוקפה של התחייבותו האישית של איל.
225. את קביעתי זו אני מבסס על אותם טעמים אשר שימשו אותי במסקנתי לפיה די במסמך האישור לכשעצמו כדי להעביר לאיל את נטל הבאת הראיות ואת הנטל להעמיד גירסה נגדית שתקעקע את תוקפו של המסמך.
226. אמנם נכון הוא כי על פי עדותו של איל עצמו, הוא היה בעל השליטה והמנהל היחידי בחברה , ומטעם זה הוא בחר בכך שהחברה היא שתחתום על מסמך האישור, ואולם אין בעובדה זו כדי לבטל את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ואת ההפרדה המשפטית בינה לבין איל, ויש ליתן את מלוא המשמעות המשפטית הנדרשת ללשונו הפשוטה והברורה של מסמך האישור שלפיו החברה היא שקיבלה את ההלוואה, היא שמאשרת את אי פירעונה, ובהתאם תביעה להשבת ההלוואה יכולה להיות מופנית אך ורק אליה.
227. לא ניתן לבטל משמעות משפטית ברורה זו אך ורק בשל עדותו של משה הטוען להתחייבות אישית נפרדת של איל, וקביעה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו ב"כ משה לא טענו כלל כי יש מקום ל"הרמת מסך" וזיהוי בין החברה לאיל וייחוס התחייבות החברה לאיל מכח עילה זו. בהקשר זה נזכיר את הוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט -1999 המאפשרת "הרמת מסך" והטלת חיוב של תאגיד באופן אישי על אורגן בתאגיד במקום בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה...", וכאמור לא הועלתה כלל טענה לפיה איל עשה שימוש בחברה באופן שיש בו כדי לפגוע במשה או כדי להונות אותו.
228. כך חזקת "ידיעת החותם" בה עשיתי שימוש לעיל, תחול גם ביחס למשה המוחזק כמי שידע הבין והסכים לכך שההתחייבות במסמך באישור תהיה אך ורק של החברה. בהתאם חל על משה הנטל לשכנע כי למרות האמור במסמך, ניתנה התחייבות אישית בעל פה של איל להשבת ההלוואה, ולא מצאתי כי די בעדותו היחידה של משה כדי לבסס טענה זו.
229. משה כאמור לעיל הוא איש עסקים בקיא ומנוסה שניהל עסקים בינלאומיים, ובעת חתימת מסמך האישור היה צעיר ב-14 שנים מגילו הנוכחי. למשה גם על פי גירסתו, הייתה כבר התחייבות אישית בעל פה של איל, שאיל לא עמד בה, לרשום את מחצית הזכויות בנכס בהארלם על שמו, ובהתאם משה ביקש להחליף התחייבות זו במסמך בכתב שישקף התחייבות להחזר ההלוואה שהועמדה על ידו (ראה לדוגמא עמ' 38 לפר' ש' 24- 32). משה גם טען כי הוא הזכיר לאיל מספר רב של פעמים את ענין ההלוואה "והוא ענה לי בחיוב שהוא יחזיר לי . בסופו של דבר לא קרה שום דבר להבטחות שלו. לכן אמרתי לו :תן לי את זה בכתב”)שם, ש' 31-32).
230. בין אם משה ביקש לקבל את מסמך האישור לאחר שאיל לא עמד בהתחייבותו לרישום הנכס ובין אם בשל הפרת התחייבותו להחזיר את ההלוואה, בכל מקרה הוכח כי משה לא סמך על התחייבות בעל פה של איל וביקש לקבל מסמך בכתב.
231. זאת ועוד, הוכח גם שמשה ידע לעמוד על דעתו ולקבל את מבוקשו מאיל, שהרי קיבל בסיכומו של דבר את מסמך האישור. בהתאם משה יכל ללא קושי גם לעמוד על קבלת התחייבות או ערבות אישית של איל בכתב להשבת ההלוואה, ומשלא עשה כן, אין לי אלא לראותו כמסכים להגבלת ההתחייבות הכספית כלפיו כך שתהיה של החברה בלבד ולהחלפת התחייבותו האישית בעל פה של איל בהתחייבות ואישור כספי של החברה ביחס לקיומה של ההלוואה ואי פירעונה.
232. מסקנה זו נתמכת גם בעיקרון שלפיו מסמך האישור משקף את הסכמות הצדדים עובר למועד החתימה לאחר גמר הליך המו"מ בינהם, וכאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתקיים דין ודברים בינהם בטרם נחתם מסמך האישור, ולפיכך מוכח מתוכנו של מסמך האישור כי ההסכמה הסופית בין משה לאיל הייתה שהחברה היא שקיבלה את ההלוואה ולא איל באופן אישי , וממילא החברה היא שחבה בהחזר ההלוואה ולא איל.
233. על כל האמור יש להוסיף את קביעות הפסיקה שהובאו לעיל ביחס לקושי שבקבלת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ואת קביעתי העקרונית שלפיה לא מצאתי טעם להתבסס על עדותם היחידה של איל או משה כראיה יחידה לביסוס טענה כזו או אחרת וגם מטעמים אלו מצאתי כי יש לדחות את כל טענות משה לקיומה של התחייבות או ערבות אישית של איל להשבת ההלוואה.
חיוב אישי של איל מכח סעיף 39 לחוק החוזים
234. כאמור לעיל, משה מבקש לחייב את איל בהשבת ההלוואה באופן אישי מכח הפרת חובת תום הלב זאת מאחר ו"איל כמנהל ובעלים יחיד בנתבעת, הוא האחראי באופן אישי ובלעדי להפרת התחייבות הנתבעת להשבת ההלוואה".
235. האפשרות להטלת חיוב אישי על אורגן בתאגיד בשל הפרת חובת תום הלב הקבועה בחוק החוזים, והחלה גם בשלב קיום החוזה בהתאם לסעיף 39 לחוק, הוכרה והושרשה בפסיקה. כך בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט (14.12.2006) נקבע "החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים, אין היא מוגבלת לצדדים עתידיים לחוזה. אין היא מוגבלת למי שעשויים להישכר ממנו באופן ישיר, היא חלה גם על מי שאיננו אלא שלוחם של אחרים כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד..”)פס' 2 לפסק דינו של הנשיא א.ברק).
236. ויודגש כי אמנם הפסיקה בתחילה החילה את האמור לעיל רק בשלב ניהול המו"מ ואולם בהמשך נקבע גם כי "...עולה, אם כן, שהפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נוהג בחוסר תום לב..." (ע"א 10362/03 א.ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (20.10.09), פסקה 17).
237. עם זאת הפסיקה חזרה והדגישה כי חיוב אישי כאמור יוטל רק במקרים חריגים, וכי אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות החוזית שחריגה ממנו יש בה כדי להטיל חיוב חוזי על תאגיד לבין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על אורגן בתאגיד, וכך סוכמו הדברים על ידי כב' השופטת ד. ברק –ארז אשר ציינה כי " אני תמימת דעים עם נקודת המוצא העקרונית שהתווה חברי לפיה הטלת אחריות אישית על בעלי מניות או נושאי משרה בתאגיד חייבת להישמר למקרים חריגים. אין ספק שנודעת חשיבות לשימור האישיות המשפטית הנפרדת של תאגידים, ובהתאם לכך, לכלל שנושאי משרה בתאגיד אינם חייבים, במקרה הרגיל, באחריות אישית בשל מעשים או מחדלים של התאגיד. כפי שנקבע בפסיקה, לצורך הטלת אחריות אישית אין די בכך שהופרה החובה לנהוג בתום לב (בין במשא ומתן לקראת חוזה ובין בקיום חוזה), אלא נדרשת הוכחה שנושא המשרה נגוע באשם אישי סובייקטיבי למעשים או למחדלים המהווים עוולה או כרוכים בהפרת חובה חוקית ....”) ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.15), פסקה 2 לפסק דינה).
238. יצויין כי באותו ענין הביע השופט דנציגר עמדה מחמירה יותר שלפיה מי שמבקש להטיל חיוב אישי על אורגן בתאגיד בהתאם לעיקרון תום הלב, בגין הפרת חוזה של התאגיד "...עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק צעד כזה דהיינו מקרה שנופל בגדר "אותם מקרים נדירים דוגמת תרמית" או מקרה שרובץ על האורגן או נושא המשרה "אשם אישי סובייקטיבי" למעשים או מחדלים" (פסקה 65 לפסק דינו של השופט דנציגר).(וראו גם ע"א 184/20 דורון קדם נ' טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ (11.7.22), פסקה 42).
239. במקרה שלפנינו ושלא בלי היסוס אני קובע כי בסיכומו של דבר אין מקום להטלת אחריות אישית על איל מכח חובת תום הלב זאת לאחר שדחיתי את הטענה לקיומה של התחייבות ישירה של איל למשה להשבת ההלוואה.
240. אמנם נכון הוא כי איל היה ה"שליט" הבלעדי בחברה ובהתאם אי השבת ההלוואה, ולאחר מכן העלאת הגרסה העובדתית שעל פיה ביקשה החברה לפטור אותה מחובת השבת ההלוואה, אף היא פעולה שבוצעה באופן בלעדי על ידי איל ובהתאם ניתן בהחלט להצביע על אשם "אישי סובייקטיבי" של איל להפרת התחייבות החברה.
241. מאידך, קבעתי לעיל, כי מסמך האישור משקף הסכמה לכך שהחיוב להשבת ההלוואה יהיה רק של החברה, והסכמתו של משה לכך ניתנה בידיעה ברורה שמדובר בחברה בשליטתו הבלעדית של איל, כך שהיה ברור למשה שאיל הוא שיקבע בפועל האם החברה תעמוד בהתחייבותה להשבת ההלוואה או לא ובכל זאת הוא הסכים למתן מסמך האישור רק על ידי החברה.
242. בנסיבות אלו, כאשר ב"כ משה אינם מצביעים על נסיבות נוספות כלשהן שיש בהן כדי להעיד על חוסר תום לב אישי – סובייקטיבי של איל , וכאשר לא נטען כי איל עשה שימוש לא הוגן או מקפח באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, העובדה שאיל הוא בעל השליטה הבלעדי בחברה וזו הפרה את התחייבותה להשבת ההלוואה אינה יכולה להספיק לבדה כדי לבסס עילת חיוב אישי של איל בהשבת ההלוואה מכח הפרת חובת תום הלב החוזית.
243. קביעה אחרת בנסיבות לעיל, יש בה כדי לבטל באופן גורף את ההפרדה בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ובין האישיות המשפטית של אורגן בתאגיד בכל מקום שבו מדובר בהפרת התחייבות חוזית על ידי חברה בה יש בעל מניות ומנהל יחיד, וכפי שנקבע בפסיקה לעיל, הכלל הינו הפוך, ויש לכבד את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת אלא אם כן הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מעיקרון זה.
244. כאמור לעיל, לא מצאתי כי במקרה זה הוכחו נסיבות חריגות כלשהן מעבר לעובדת היות איל מנהל ובעל מניות יחיד בחברה ולפיכך אני קובע כי יש לדחות את התביעה כנגד איל מחמת העדר עילה. לאור מסקנתי זו אינני נדרש לדון בשאלה האם הטענה לחיובו של איל מכח הפרת חובת תום הלב החוזית הינה בגדר "הרחבת חזית" אסורה.
התיישנות התביעה כנגד החברה
245. בכתב ההגנה נטען כאמור כי התביעה התיישנה מאחר ועילת התביעה נולדה, לכל המאוחר, ביום 22.5.2008 כאשר מיום זה ועד יום הגשת התביעה, 3.8.2016, חלפו למעלה מ-8 שנים. בסיכומיהם מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התביעה התיישנה מאחר ובהתאם לגרסת משה עצמו הוא דרש את פירעון ההלוואה מאיל כבר בשנת 2005 או בסמוך לכך, לאחר שגילה שהנכס בהארלם לא נרשם על שמו ועד שנת 2008 הועלתה הדרישה על ידו "מספר פעמים" נוספות.
246. לעניין זה נטען כי משעסקינן בהלוואה שלא נקבע מועד לפרעונה, תקופת ההתיישנות התחילה במועד בו דרש משה את השבת ההלוואה מאיל בשנת 2005, וגם אם נראה במועד מסמך האישור את מועד הדרישה, התביעה התיישנה.
247. בהקשר יודגש כי הנתבעים אמנם טענו כי אין לראות במסמך האישור כהודאה בקיום החוב במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן-"חוק ההתיישנות"), מצידו של איל, אך הם הודו למעשה שבכל הנוגע לחברה יש בו משום הודאה בקיום החוב.
248. בכל מקרה הנתבעים טוענים עוד כי מאחר ומדובר בהלוואה שלא נקבע זמן פירעונה חלה על משה החובה לדרוש את החזר ההלוואה הנטענת בתוך "זמן סביר" לאחר שגילה כי הנכס בהארלם לא רשום על שמו ומאותו מועד סביר מתחיל מירוץ ההתיישנות.
249. מאחר ומשה כאמור אישר בתצהיר תשובותיו לשאלון כי בשנת 2005 פנה לאיל בדרישה כי ישיב את ההלוואה לאחר שנודע לו כי הנכס בהארלם לא נרשם על שמו, ומאחר ומשה העיד כי "אני רק יודע שב-2008 שהייתי בטוח שהוא לא מתכוון להחזיר לי את הכסף בלי להגיש נגדו צו, דרשתי ממנו שיכתוב לי את המכתב על החוק”)עמ' 10 לפר' ש' 19-20), הרי שאף לשיטת משה לכל היותר בשנת 2008 כבר התגבשה דרישתו לפירעון החוב, ובהתאם מכתב הדרישה שנשלח רק בשנת 2014 אינו יכול להיחשב כדרישה לפירעון בתוך "זמן סביר", וכבר ב-2008 לכל היותר התגבשה התביעה, ובהתאם משחלפו 8 שנים ממועד חתימת מסמך האישור ועד למועד הגשת התביעה, התביעה התיישנה.
250. מנגד טענו ב"כ משה בסיכומיהם כי מירוץ ההתיישנות מתחיל רק מיום 3.9.14 כשהנתבעים התכחשו לראשונה לחובתם להשיב למשה את ההלוואה ונטען כי איל לא סירב לפרוע אותה עובר למכתב הדרישה הראשון מיום 3.9.14 אלא התחייב פעם אחר פעם שירשום מחצית מהזכויות בנכס בהארלם על שמו של משה.
251. כמו כן נטען כי איל הסכים לכך שאם לא יבצע את הרישום האמור יהיה עליו להשיב את ההלוואה ובדיוק מסיבה זו הסכים לחתום על מסמך האישור. עוד נטען כי מסמך אישור החוב לא היה דרישה לפירעון ההלוואה אלא אישור בדבר קיומו של החוב בלבד כעולה בבירור מנוסח המסמך שלא נקבע בו מועד פירעון.
252. עוד טענו ב"כ משה כי בהעדר הכחשה או סירוב מצד איל לשלם את ההלוואה, יצר איל אצל משה את הרושם כי יעמוד במילתו ובהתאם משה בטח בו ולא העמיד את ההלוואה לפרעון עד שבשנת 2014, אבד אימונו של משה באיל והוא החליט לממש את זכותו ודרש ממנו לפרוע את ההלוואה.
253. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לדחות את טענת ההתיישנות ביחס לתביעה כנגד החברה. כבר נפסק כי לצורך התיישנות, מועד היווצרות עילת התביעה הוא המועד שבו מתגבשות העובדות החיוניות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, במובן הזה שאילו היה מגיש התובע את תביעתו באותו מועד ומוכיח את העובדות האמורות בה, היה זוכה הוא בסעד המבוקש על ידו [ראו: ד"נ 32/84 עיזבון וולטר נתן וויליאמס ז"ל נIsrael British Bank (London) (in liquidation) , פ"ד מד(2) 265, 271 (1990) (להלן-"עניין וויליאמס"); ולאחרונה ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' שושנה (רוזה) גזונטהייט (18.7.22) בפסקה 66 והאסמכתאות המפורטות שם].
254. במקרה שלפנינו, כפי שקבעתי מספר פעמים, מסמך האישור משקף את סיכום הדין והדברים שהתנהל בין הצדדים עובר לחתימתו. בהתאם הוא משקף לא רק הודאה ברורה של החברה בקיומה של ההלוואה ואי פירעונה, אלא גם הסכמה מפורשת או משתמעת לכך שהחברה איננה נדרשת לפירעון מיידי של הלוואה ואף לא נקבע מועד ברור לפירעון ההלוואה.
255. בנסיבות אלו, כל הדרישות שדרש משה בשנים 2005-2008 מאיל, ככל שדרש, להשבת ההלוואה, אינן רלבנטיות יותר, לאור נוסחו הברור והמוסכם של מסמך האישור, אשר אינו כולל יותר דרישה לפירעון מיידי של ההלוואה.
256. כפועל יוצא מכך, גם לא ניתן לקבל את הטענה שמירוץ ההתיישנות החל כבר במועד חתימת מסמך האישור בשנת 2008.
257. בהעדר מועד פירעון להלוואה יחולו מכח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, הוראות סעיף 41 לחוק הקובע כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש" וכך ב"ענין וויליאמס" קבע השופט ברק, בנסיבות דומות כי"...במקום שהצדדים קבעו, כי משיכת יתר תוחזר "עם דרישה", חיובו של החייב (הלקוח) מתגבש עם הדרישה. אם הצדדים לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ממשיכת היתר, במועד שיודיע עליו הנושה. זהו הדין המתבקש מעקרונות כלליים. זהו גם הדין הנוהג כיום, במסגרת חוק החוזים (חלק כללי). סעיף 41 לחוק קובע...." (פסקה 18).
258. כך במקרה שלפנינו, על פניו, המועד בו התגבש חיובה של החברה להשבת ההלוואה הינו במועד דרישתו של הנושה-משה בשנת 2014 ובהתאם רק במועד זה החל מירוץ ההתיישנות.
259. אלא שזכותו של הנושה לדרוש את פירעון החוב כפופה לדרישת הזמן הסביר, ובכל הנוגע למירוץ ההתיישנות, הנושה אינו רשאי להשהות את דרישתו במשך זמן רב מידי. בהקשר זה נקבע ב"ענין וויליאמס" כי "..כאשר לא נקבע בחוזה שבין הצדדים מועד הפירעון, יש לפרוע את השטר תוך זמן סביר. ההודעה לחייב באה ליתן לחייב מידע באשר לנקודת הזמן המיוחדת שבה עליו להכין עצמו לפרעון החוב, בתוך מיתחם הזמן הסביר העומד לרשותו. אם הנושה לא קבע נקודת זמן זו, ניתן לאחרה עד לסיום תקופת הזמן הסביר, אך לא מעבר לכך. משבא הזמן הסביר לסיומו, שוב אין צורך בדרישה נוספת של הנושה, שכן עתה יודע כבר החייב כי מועד הפירעון הגיע, ותקופת ההתיישנות תחל מאז" (פסקה 25 )(דגש שלי ש.מ.).
260. בהתאם במקרה שלפנינו נדרש לבחון האם משלוח מכתב הדרישה על ידי משה בשנת 2014 ממלא אחר דרישת הזמן הסביר, ובאם אין הדבר כך, מהו הזמן הסביר למשלוח הדרישה שממנו יחל מירוץ ההתיישנות.
261. בענין זה יש לעמדתי לתת משקל למערכת היחסים הקרובה בין הצדדים והשפעתה על התנהלותם העסקית. כמפורט לעיל, הנתבעים מבקשים להיבנות מכך שמשה פנה כבר בשנת 2005 או בסמוך לכך ודרש את השבת ההלוואה, והנה גם לפי גרסה זו, למרות שחלפו 3 שנים ממועד הדרישה הראשונה, בשנת 2008 משה לא דרש את פירעונה בפועל של ההלוואה והסתפק בקבלת מכתב האישור, אשר איננו כולל דרישה לפירעון מיידי של ההלוואה.
262. זאת ועוד, בהתאם לגרסת משה אותה קיבלתי לעיל, ישנן העברות כספים עוד משנת 2000 שלגביהם מסתברת יותר הגרסה שהם מהווים חלק מן ההלוואה, ובכל זאת עוד בשנת 2008, משה לא דרש כאמור את השבתם בפועל.
263. בנסיבות אלו, אין בסיס לקביעה שלפיה מיד לאחר חתימת מסמך האישור משה היה נדרש להוציא מכתב דרישה לפירעון בפועל של ההלוואה, ולא כל שכן שאין מקום לקביעה לפיה מירוץ ההתיישנות היה צריך להתחיל ממועד זה, ולאור מערכת היחסים העסקית בין הצדדים שבה משה כאמור לא דרש במשך 8 שנים!!! השבת כספים שלגביהם מסתבר כאמור שהם חלק מההלוואה, הרי שאין מניעה לראות גם בהוצאת מכתב דרישה שלו לפירעון ההלוואה בפועל 6 שנים לאחר חתימת מסמך האישור כדרישה בזמן סביר ולפיכך מירוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2014 (וראו והשוו את השפעת יחסי קירבה בין צדדים על שאלת הזמן הסביר להוצאת דרישה לפירעון הלוואה בע"א 10837/06 קוקו עובדיה נ' אברהם דודי (17.2.08 ) פסקה 5.).
264. בהקשר זה אבקש להזכיר כי על פי גרסתו של משה , גם לאחר חתימת מסמך האישור, איל היה יכול להימנע מפירעון ההלוואה, באם היה רושם את מחצית הזכויות בנכס בהארלם על שמו של משה וגירסה זו אף קיבלה חיזוק מעדותו של איל אשר טען במסגרת חקירתו הנגדית כי "...אבא לא ענין אותו הנכס בהארלם. לא ענין אותו הארלם. אחרי 8 שנים הוא נדלק , הוא אומר: מהיום אני רוצה, מאותו 2008, מהיום אני רוצה להיות שותף. תהיה שותף, הכבוד הוא לי...." (עמ' 107 לפר' ש' 25-28 ). מעבר לעובדה שעדות זו סותרת את גרסתו של איל לפיה מסמך האישור לא נחתם כדי להבטיח את רישום זכויות משה בנכס בהארלם, יש בה כדי לחזק את הסברה שמשה השאיר "פתח" לאיל להימנע מפירעון ההלוואה בדרך של רישום הזכויות על שם משה וגם מטעם זה "הזמן הסביר" שמצופה ממשה שבמסגרתו הוא ידרוש את פירעון ההלוואה, יהיה ממושך יותר, וכל עוד הייתה קיימת למשה תקווה כי איל ירשום זכויות על שמו, לא היה מקום מצידו לדרוש את פירעון ההלוואה.
265. עוד אציין כי גם על פי גרסתו של איל עצמו (שנדחתה כאמור) משה המתין ולא דרש את הפעלת הסנקציה שנקבעה במסמך האישור במשך 3 שנים !!! שהרי רק בשנת 2011 נרכש הנכס הראשון שלהבטחת רישומו כבעל זכויות בו נחתם מסמך האישור.
266. בכל מקרה, התביעה במקרה שלפנינו הוגשה בפועל בחודש אוגוסט 2016 דהיינו 8 שנים ושלושה חודשים לאחר חתימת מסמך האישור ומכאן שבכדי לקבוע כי התביעה התיישנה, עלי לקבוע כי משה היה מחויב על פי דרישת הזמן הסביר לדרוש מאיל את פרעון ההלוואה בפועל לא יאוחר משנה ושלושה חודשים, לאחר מועד חתימת מסמך האישור, וכי ממועד זה לכל המאוחר החל מירוץ ההתיישנות, ולאור מכלול הראיות לעיל, לא מצאתי בסיס לקביעה שכזו או אף קרוב לכך, וכאמור לעמדתי אף ניתן לראות בדרישה משנת 2014 דרישה בזמן סביר בנסיבות ובהתאם אני דוחה את טענת ההתיישנות.
267. בשים לב לקביעתי לפיה לא קיימת עילת תביעה כנגד איל, אינני נדרש לבחינה נפרדת של שאלת ההתיישנות ביחס לתביעה כנגדו.
טענת השיהוי והנזק הראייתי
268. הנתבעים טענו גם כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הרב בהגשתה והנזק הראייתי שנגרם לנתבעים בשל כך; בהקשר זה נטען, בין היתר, כי משה הודה בחקירתו הנגדית מפורשות כי אילולא צוואת רעייתו המנוחה ולחילופין ככל שאיל היה מסכים לביטול הצוואה, לא היה כתב התביעה מוגש והוא לא היה דורש כלל את פרעון ההלוואה. לטענת הנתבעים, התנהלות משה והודאתו כי התביעה הוגשה נוכח סכסוך הירושה בלבד, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט בחוסר תום לב בולט ומהווה הוכחה לכך כי משה זנח את תביעתו וויתר עליה והגשתה במועד שבו הוגשה לוקה בשיהוי רב תוך פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעים שלא להיתבע וגרימת נזק ראייתי רב לנתבעים. לעניין הנזק הראייתי מפנים הנתבעים למכתבו של ב"כ איל מיום 24.12.19 (נ/5)שבו צויין כאמור כי חרף מאמצים רבים לא עלה בידי הנתבעים לאתר רבים מן המסמכים ו/או הפרטים בקשר לרכישת הנכס שכן הוא נרכש לפני כ- 20 שנים וכי רואה החשבון ועורך הדין שבאמצעותם נרכש הנכס הלכו לעולמם כך שלא היה בידי הנתבעים להסתייע בהם לאיתור המסמכים.
269. מנגד ב"כ משה טוענים כי בנסיבות המקרה אין שחר לטענת השיהוי ולטענה שלפיה התביעה הוגשה נוכח הסכסוך המשפחתי בלבד. שכן, לטענתם, המסמך מעיד שמשה עמד על זכותו לפרוע את ההלוואה בעתיד ולא זנח את הטענה כי קיים כלפיו חוב ואיל חתם על המסמך שנים טרם פטירת אימו המנוחה וטרם פרוץ הסכסוך המשפחתי סביב צוואתה כך שאין כל קשר בין עמידת משה על החזר ההלוואה לבין הסכסוך המשפחתי. כמו כן נטען כי לאיל צריכה הייתה להיות ציפייה להיתבע וכי אין בטענות הנתבעים בנוגע לשותפות איל בחשבון הבנק בשוויץ ולרישום נכסים אחרים על שם משה להוריד מציפייה זו.
270. באשר לטענת הנזק הראייתי, ב"כ משה טוענים כי מאחר והתביעה מושתתת על מסמך אישור החוב שנחתם על ידי איל, מסמך זה, לבדו, מייתר את השאלה האם קיים חוב, מה היקפו והחובה להחזירו וגם לגופן אין בטענות הנתבעים בהקשר זה דבר שכן היה עליהם לאסוף ראיות כבר בשנת 2008 (השנה שבה נולדה עילת התביעה לשיטתם), קל וחומר בשנת 2014, אז נשלח מכתב הדרישה.
271. עוד נטען כי איל לא עשה דבר על מנת לאתר ראיות ובכלל זה לזמן לעדות את עו"ד נחמד ו/או עו"ד רדצקי ויתרה מכך, לאיל גישה למידע ולמסמכים והוא יכול היה לפנות לבנקים ולבקש מסמכים ומשהודה כי לא עשה כן, כל נזק ראייתי שנגרם לנתבעים, ככל שנגרם, נגרם באשמתם.
272. לאחר עיון בטענות הצדדים אני דוחה גם טענותיהם של הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה ו/או נזק ראייתי ו/או "העילה המשפחתית" כנימוקים לדחיית התביעה;
273. תחילה אציין את ההלכה הידועה שלפיה דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, ומטילה נטל כבד על הטוען לה וכי חלוף הזמן אינו נתון בלעדי ואינו נתון בעל חשיבות עצמאית בעת בחינת השיהוי ופסיקתו של בית המשפט העליון קבעה פרמטרים נוספים, מלבד חלוף הזמן, השלובים זה בזה אותם נדרש להוכיח לשם קבלת טענת שיהוי: יצירת מצג בדבר ויתור על זכויות התביעה ושינוי לרעה במצבו של הנתבע עקב השיהוי בהגשת התביעה. תנאי נוסף שהוזכר בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה. ומכל מקום, גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, עדיין לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו [ראו: ע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM (17.12.18) פסקאות 33-34 והאסמכתאות שהובאו שם].
274. לעמדתי, הנתבעים לא הרימו את הנטל "הכבד" המוטל עליהם להוכיח כי משה יצר כלפיהם מצג בדבר ויתור על זכויות התביעה לפרעון ההלוואה נשוא מסמך האישור וכי חל שינוי לרעה במצבם של הנתבעים עקב השיהוי הנטען. מכל מקום, ברי כי המקרה דנן, במיוחד לאור מערכת היחסים הקרובה בין הצדדים והשפעתה על התנהלותם העסקית, אינו נמנה על אותם מקרים חריגים נדירים שבהם תחול דוקטרינת השיהוי ולהיפך מיחסים אלו ניתן להיווכח כי התביעה לא לקתה בשיהוי;
275. נקודות המוצא למסקנתי בדבר העדר שיהוי הינן: האחת, כי מסמך האישור, כפי שכבר קבעתי, משקף את סיכום הדין והדברים שהתנהל בין הצדדים עובר לחתימתו ולפיו כאמור ההלוואה בתוקף בשנת 2008 ובנוסף ישנה הסכמה מפורשת או משתמעת לכך שהחברה איננה נדרשת לפירעון מיידי של ההלוואה ואף לא נקבע מועד ברור לפירעונה. השניה, כפי שכבר קבעתי, כל הדרישות שדרש משה בשנים 2005-2008 מאיל, ככל שדרש, להשבת ההלוואה, אינן רלבנטיות יותר, לאור נוסחו הברור והמוסכם של מסמך האישור, אשר אינו כולל יותר דרישה לפירעון מיידי של ההלוואה.
276. כפועל יוצא מכך, אני סבור כי גם לצורך בחינת השאלה אם התביעה לקתה בשיהוי יפים הדברים שקבעתי לעניין "סבירות" מועד משלוח הדרישה הראשונה לפרעון הלוואה בשנת 2014 שלפיה, ולאור הקרבה ומערכת היחסים העיסקית בין הצדדים, שבה משה לא דרש במשך 8 שנים (השנים 2000 עד 2008) השבת כספים שלגביהם מסתבר כאמור שהם חלק מההלוואה, אין מניעה לראות גם בהוצאת מכתב הדרישה שלו לפירעון ההלוואה בפועל 6 שנים לאחר חתימת מסמך האישור כדרישה בזמן סביר לפרעון ההלוואה ובכל מקרה לא ניתן לראות במועד הדרישה או בעובדה שמשה המתין שנתיים נוספות בטרם הגיש את תביעתו כשיהוי המצדיק את דחיית התביעה. בכל מקרה היה על הנתבעים להראות כי בזמן האמור שחלף משה יצר מצג שלפיו הוא ויתר על זכות התביעה או על הזכות לדרוש את ההלוואה והם לא הצליחו להוכיח זאת ובהקשר זה אזכיר שוב כי דחיתי את נסיונו של איל להעלות טענה לפיה משה הודיע לו כי הוא השמיד את מסמך האישור.
277. זאת ועוד, גם לפי גרסת הנתבעים עצמם (שאותה דחיתי לעיל),לא היה כל שיהוי בכך שמשה משנת 2008 ועד לשנת 2011 לא העלה דרישה כלשהי להפעלת הסנקציה שנקבעה במסמך האישור, ולעמדתם המתנה של משה במשך 3-4 שנים עד למועד רישומו כבעל זכויות בנכסים האחרים הינה סבירה בנסיבות הענין, ובהתאם לא ניתן לקבל כי כאשר תיבחן גרסת משה תופעל כלפיה אמת מידה שונה ויקבע כי קיים שיהוי כה חמור בדרישתו לפירעון ההלואה המצדיק את דחיית תביעתו, כבר לאחר 6 שנים ממועד חתימת מסמך האישור ולא כל שכן שאין מקום לקבלת טענת השיהוי ביחס לתקופה שממועד הדרישה ועד למועד הגשת התביעה.
278. בהקשר זה אני דוחה גם את טענת הנתבעים, שנטענה לאורך ההליך בהקשרים שונים לרבות בהקשר של טענת השיהוי, שלפיה משה דרש את פירעון הלוואה, בחלוף השנים ממועד חתימת מסמך האישור ותוך שיהוי רב, רק לאחר שהתגלתה לו צוואת המנוחה וכחלק מהסכסוך המשפחתי שהתגלע בינו לבין איל סביב ירושתה ובכך פעל משה בחוסר תום לב תוך פגיעה בציפייה הלגיטימית של האיל שלא להיתבע ותוך שימוש לא נאות בזכות התביעה;
279. גם אם הטענה שלפיה התביעה הוגשה "על רקע" או "כחלק" מהסכסוך המשפחתי המתואר, ומשה אינו מכחיש כי לאחר פתיחת הצוואה בשנת 2014, אימונו באיל אבד (ר' סע' 116 לסיכומי משה וסע' 16 לסיכומי התשובה) אין בכך כדי להשליך על הסכסוך המשפטי בין משה, איל והחברה ולטעמי הסכסוך המשפחתי האמור אינו רלוונטי לעניין הסכסוך נשוא ההליך דנן ואין בו כדי לאיין את עילת התביעה הקמה למשה מכוח מסמך האישור.
280. יש להזכיר בעניין זה כי כפי שקבעתי, תביעת משה מבוססת על מסמך האישור אשר נחתם כבר בשנת 2008, כ- 6 שנים לפני פתיחת הצוואה, בגין הלוואה שנקבע כי מסתבר יותר שניתנה לחברה על ידי משה בקשר עם רכישת הנכס בהארלם שנרכש בשנת 2000, ולא הובאה בפני ראיה כלשהי שבמועדים הנ"ל היה סכסוך משפחתי כלשהו שעניינו הירושה העתידית של נכסי אשתו של משה ואימו של איל –רבקה ז"ל, ובהתאם עילתה המהותית של התביעה (השבת ההלוואה שאושרה במסמך האישור) אינה נובעת מהסכסוך המשפחתי הנטען.
281. לענין זה אזכיר עוד כי לשאלת הקשר בין הסכסוך המשפחתי לתביעה דנן כבר נדרשתי בשתי החלטות ביניים שנתתי במהלך ההליך; הראשונה, החלטתי מיום 23.9.18 שבה דחיתי בקשת הנתבעים לקיום הדיון בתביעה בדלתיים סגורות ואיסור פרסום תוך שקבעתי כי כפי שעולה מכתב התביעה וטענות ההגנה , עילת התביעה הינה סכסוך עסקי גרידא והעובדה כי התובע הינו אביו של הנתבע אינה הופכת את הסכסוך שביסוד התביעה שמקורו ביחסיהם העסקיים של התובע והנתבעים לסכסוך בתוך המשפחה במובן חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. השנייה, החלטתי מיום 7.6.20 שבה דחיתי בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בטענה כי הסמכות העניינית היחודית לדון בתביעה דנן מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.
282. באותה החלטה, קבעתי, בין היתר, כי אני נכון לקבל את הטענה לפיה ממכתבו של משה או מטיעוני באי כוחו בדיון שהתקיים בתביעה הנגזרת עולה כי הסכסוך המשפחתי בענין צוואת המנוחה ,שימש כגורם ממריץ למשה להגשת התביעה שלפני והוא עומד "ברקע" התביעה, ואולם אינני סבור כי ההיבט המשפחתי של הסכסוך בין משה לאיל, אכן תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה כנדרש בפסיקה כדי לקבוע כי "התביעה עילתה בסכסוך בתוך המשפחה", ולא שוכנעתי כי הסכסוך המשפחתי האמור לעיל, מהווה את המקור או הסיבה לסכסוך המשפטי בענין ההלוואה והפניתי לכלל שנקבע ב רע"א 5462/14 ימימה ברזלי נ' יאיר (ג'ייסון) ברזילי (11.09.2014) שלפיו יש להבחין בין ה"רקע" ל"מהות עילת התביעה" :"רקע לחוד, ומהות עילת התביעה לחוד" [שם בפסקה 6].
283. קביעות אלו בהחלטותי הקודמות יפות גם לצורך דחיית טענותיהם הנוכחיות של ב"כ הנתבעים המבקשים להשמיט את הבסיס מתביעתו של משה, ללא הצדקה משפטית וזאת רק בשל הרקע המשפחתי אשר בעטיו משה מודה כי איבד את אמונו באיל.
284. לקראת סיום אציין כי אני דוחה גם את טענת הנתבעים לנזק ראייתי שנגרם להם בשל השיהוי הנטען בהגשת התביעה. בהקשר זה אציין כי הוכחה בפני "רשלנות תורמת" מהותית של איל בהיערכות לאפשרות הגשת תביעה על ידי משה שדי בה כדי להביא לדחיית טענתו.
285. בהקשר זה אפנה לעדותו של איל אשר נשאל על פעולותיו לאיסוף מסמכים וראיות לאחר שנתקבלה אצלו דרישתו של משה להשבת ההלוואה בשנת 2014 וכך נרשמו הדברים:
"ש.אני אסביר לך. אשים לך אותה בצורה הכי פשוטה. אתה בתיק הזה טוען שאביך השתהה, טוען שנגרם לך נזק ראייתי, ואני שואל אותך למה פנית ב-2020, אם יש לך מכתב ב-2014, לבקש ב-2014 את כל המסמכים? זו השאלה.
ת:למה הוא תבע אותי?
ש:הוא שולח לך מכתב,
ת:אז מה אם הוא שולח? אז מה, הוא תובע אותי? להתחיל לעבוד?
ש:כלומר, אתה,
ת:אולי ניקח גם עורך דין, ונתחיל להתחיל לעבוד?
ש:בסדר.
ת:ברגע שתובעים, מתחילים לעבוד...." (עמ' 82 לפר' ש' 23 ואילך).
286. הנה על פי עדותו של איל, הוא שבחר שלא לעשות דבר משנת 2014 לצורך השגת ראיות לביסוס טענותיו למרות שידע כי משה דורש ממנו את החזר ההלוואה אשר לגרסתו לא ניתנה כלל , ולעמדתי די בהתנהלות זו של איל כדי לדחות את כל טענותיו לנזק ראייתי בכך שבשנת 2020 לא עלה בידו להשיג מסמכים מתאימים. יותר מכך, אני סבור כי כבר בשנת 2008 מצופה היה מאיל שישמור בידיו את המסמכים אשר במידת הצורך יתנו הסבר למסמך האישור שנחתם על ידו, ומשלא עשה כן אין לא אלא להלין על עצמו על כך שבשנת 2020 הוא התקשה לבסס את טענותיו.
287. בהקשר זה נזכיר גם כי הוכח לפני שבכל הנוגע למסמכי חשבון הבנק בשוויץ איל לא עשה מאמץ כלשהו להשגת מסמכים ולא פנה כלל בדרישה מתאימה לבנק שם וגם מטעם זה יש לדחות את טענותיו לנזק ראייתי.
סיכום
288. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את תביעת משה כנגד החברה ובהתאם אני מחייבה לשלם למשה את הסך של 2 מליון דולר כערכו בשקלים, נכון למועד הגשת התביעה (סך של 7,660,000 ש"ח נכון ליום 3.8.2016) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
289. כמו כן אני מחייב את החברה לשלם למשה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום (כולל מע"מ) של 250,000 ₪.