46. אמנם, מקום בו נטען לפגם צורני הנטל להוכחת הצוואה לפתחם של מבקשי הצוואה, היינו הנתבעים וכפי שנקבע: "קיומו של פגם צורני מעביר את נטל השכנוע להוכחת אמיתות הצוואה על שכמו של המבקש" (ראה לעניין זה עמ"ש 36529-11-20, פורסם במאגרים). יחד עם זאת אין באמור בכדי לפגוע בחובתה הטבעית של הנתבעת, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה ולפיה הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו תפעל לרעתו, או לפחות תפגע במהימנות גרסתו [ר' ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פד"י נו(1) 539 (2001); ע"א 2275/90 לימה, חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פד"י מז(2) 605 (1993)], בענייננו, התובעת הייתה יכולה לזמן את אחות בית החולים לתמוך בעדותה, ולכל הפחות להגיש תצהיר מטעמה אך נמנעה מלעשות כן . משכך, לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו לפניי ומצאתי לאמץ את עדות העדים, ובהיעדר ראשית ראייה מטעם התובעת, מצאתי לדחות טענתה זו, ולקבוע ששני העדים נכחו בעת חתימת הצוואה ע"י המנוח.
היעדר חתימת המנוח על העמוד הראשון לצוואה;
47. הצוואה בענייננו משתרעת על שני עמודים: בעמוד הראשון מפורטות הוראות הצוואה, ואילו העמוד השני מכיל את חתימת המנוח וחתימתם של עדי הקיום. העמוד הראשון אינו חתום, לא בחתימה מלאה ולא בראשי תיבות. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, וכפי שהעידה עו"ד ****** – "אני עושה אין ספור צוואות, לא נוהגת להחתים על העמוד הראשון ולאחר שחברתי העירה את תשומת ליבי שזה רצוי התחלתי לעשות כן. מר בן יאיר חתם בפניי." (ראו: עמ' 24, ש' 9-10).
48. לאור לשון החוק, ובנסיבות תיק זה , גם ככל והמודבר בפגם, מוצאת אני כי ניתן לרפאו, כקבוע בסעיף 25 לחוק. לעניין זה ראו: ספרו של ש' שוחט, פגמים בצוואות (2016), בעמ' 88:
"אם המרכיב הקונסטיטוטיבי בצואה בעדים הוא נוכחותם של שני עדים אשר אמורים להעיד כי המסמך הנחזה להיות צוואתו של המנוח הוא אכן צוואתו, יש לדרוש שהצוואה תערך בפני שני עדים, וגם אם לא תחתם לפחות יביא המצווה את צוואתו ויציגה בפניהם כצוואתו... חתימת המצווה או חתימת העדים (או כולן גם יחד) על פני הצוואה הינן בגדר "רכיבים דינמיים", ובית המשפט יכול להתעלם מהעדרן אם אין לו ספק כי המסמך הנחזה להיות צוואה אכן משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה." (הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח).
49. טענות התובעת ביחס לחתימה הנוספת גם בעמוד הראשון הינה טענה לפגם פורמלי גרידא בדרישות הצורניות, כאשר "הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה" (ראו: עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 (פורסם בנבו).